חיים באר עדיין מורי ורבי

חיים באר היה הסופר היחיד שקודם הכרתי פנים מול פנים ורק לאחר מכן נחשפתי לכתיבתו.

זה היה ערב ספרותי בקיבוץ חצרים, נדמה לי שהימים היו הימים של לפני רצח רבין, והאישיות שלו הרשימה אותי מאוד, כן הייתי חיילת, אבל אי אפשר היה להתעלם מהקסם, מהעברית, מהדימויים של ארון הספרים היהודי, מהאישיות האנושית ומלאת ההומור שליהטטה במילים על מדשאות הקיבוץ. כשקראתי את הספר "חבלים" בעקבות המפגש, ההשתאות נהפכה להערצה גדולה, פעמים רבות נתתי את הספר הזה במתנה שלעולם לא הכזיבה את סובביי, וההערצה לא התעמעמה גם כשקראתי את "נוצות" רומן הביכורים שלו.

ספר אחד נשאר לי תמיד בעייתי. 'עת הזמיר'. לא הצלחתי לצלוח את עמודיו הראשונים, ומפעם לפעם הייתי מנסה לחזור אליו אך ללא הועיל. הידיעה שזהו ספר מכונן, שבעקבותיו ספג באר בשנות השמונים קיתונות מטעם הציונות הדתית, לא הועילה לתסכול.

עד שיום אחד, כשעבדתי בישיבה החילונית- בינה, וזכיתי ללמוד ממנו החלטתי לצלוח את הספר ולעבור את סף שערי הרבנות הצבאית המתוארת בספר. וגם הפעם נשבתי, ושמחתי שיש לי חברים לדרך איתם יכולתי לחלוק את ההערכה הרבה לספר הזה ולאדם היקר הזה.

הספר הזה והאישיות של חיים באר הובילו אותי ללמוד ממנו גם כתיבה באוניברסיטת בן-גוריון.

עם השנים והמרחק, לא הפסקתי לעקוב אחר כתיבתו של חיים. נהנתי מכל ספריו אבל באופן טבעי ובמיוחד מאז שהפכתי לאם, אני נוטה יותר לסיפורים נשיים, לקריאה נשית של המציאות, ובאר, על אף הרגישות הרבה שיש לו, זה פחות המילייה שלו, ואין סיבה שתהיה. ביני ובין עצמי הוא עדיין השראה גדולה, אבל דרך הדהרמה, תורת החופש של הבודהה, יחד עם נקודת המבט הנשית על העולם קצת תפסה את מקומו בתודעתי.

ועכשיו, עם אמירתו שהכתה כותרות, אני מוצאת שוב את ההערכה העצומה לאדם ולסופר שהוא. הוא ביטא את כל מה שאמר, והתריע באותו ספר 'עת הזמיר' על המצב אליו הגענו היום.

והאמת, עוד כשנפתלי בנט התחיל עם מפלגתו, יחד עם חברת העבר שלי, איילת שקד, לא יכולתי שלא להיזכר בדמותו של נתן מבצר המתמנה למפקד היחידה, החייל המאוס, שיכור הכוח, שרוצה לכבוש עוד ועוד, והוא נהנתן וכסיל ברשות התורה.

חיים באר התנצל בפני הציונות הדתית, וסוג של בצדק, וודאי לא התכוון לציבור כולו, שלא באמת קיים כמקשה אחת ואמר שאינו מתנצל בפני המנהיגים. הוא התייחס בעיקר לסמוטריץ', אך עלינו להיזהר במיוחד מאותו נפתלי בנט. זה שיודע לא להיכנס בשותפות עם בן-גביר אבל זה בגלל שהוא בשטח מתנהג כמו גביר, מספח שטחים בעורמה (שמורות טבע? גזל לאור יום!) ובכלל יכול להוביל את כולנו למדרון חלקלק מאוד.

תודה חיים באר שאתה ממשיך להצביע לכיוון הפסוק "והאמת והשלום אהבו".

סגירת מעגל ותחילתו של געגוע…

בינואר 2009 התחלתי לכתוב באתר רשימות.

הנה הרשימה הראשונה. קראתי אז לבלוג- פורסת פרשיות או משהו כזה ורק לא מזמן שיניתי את השם.

מאוד הצטערתי לשמוע שהאתר כאתר הולך להיסגר. הוא בהחלט אתר אליו אני נכנסת הרבה, לא מנויה לאף כותב ובעצם מבינה שאצטרך לעשות זאת. נראה.

כמה השתנה אצלי מאז, בעצם עשור, כמה נתרמתי ומקווה שגם תרמתי לקהילות שונות ולאנשים שונים על הדרך.

השנה הזו, אני בת 44 ומאז שהתחלתי להרגיש בבית כשמלאו לי 42 אני פשוט כמו חוזרת על עקבותיי ושמה לב כמה אני כאילו אותו דבר, צועדת בחורבות שיח מוניס- כלומר באוניברסיטת תל-אביב אבל לגמרי שונה! לא תלויה בסיפור, בהצלחות/כשלונות במה יגידו שכל-כך מלווה אותך כשאת פוסעת צעדים ראשונים בעולם של גדולים….

או כמו חנוכה. זכיתי חנוכה הזה, לסייע בהוראה של ריטריט ויפאסאנה של עמותת תובנה. בפעם האחרונה שהייתי בריטריט כזה, שירתתי במטבח והייתי בהריון, חודש רביעי או חמישי, זה היה דצמבר 2012 ובדיוק הספר שלי יצא לאור. כמה אי נחת (דוקהה במונחים בודהיסטיים) כמה ציפיות/אכזבות וחיצים התחוללו בי, וכמה תרגול של נוכחות, של לחזור לגוף, להווה, למה שישנו. הריטריט הזה שהסתיים שלשום היה חוויה של מטר פירות וממתקים שניתך עליי, מה שנקרא בשפה הבודהיסטית "פירות התרגול". ומה אספר ומה אומר זה מתוק וטעים וחופשי כל-כך שאין לי מילים ואלמלא האתר לא היה נסגר והייתי רוצה כמו להנציח את מה שישנו, כי בכל זאת האני שלי עוד רגיל להתנהל כך, (ראו דצמבר 2009 רשימה מבולבלת שברורה רק לי על ריטריט חנוכה) כנראה שלא הייתי כותבת רשימה זו.

אז מוזמנים לעקוב אחריי, לפחות אני מוזמנת. תודה למקימי האתר המופלא הזה שבהחלט הועיל בכוונתו להוסיף לתיקון עולמנו השברירי. שמחתי מאוד להיות חלק, שכנה ברשימות.

ולסיום פעילות שאני מאוד ממליצה ללכת אליה. אישית לא אוכל להגיע כי אסייע בהנחיה  של עוד ריטריט של תובנה, העמותה ששינתה ושיבחה את חיי, באופן שאולי אנציח פעם בספר או בסרט. מדובר ביום סולידאריות עם כפר קטן הגובל בירושלים, הכפר וולאג'ה. הנה כל הפרטים בשבת הקרובה ה4.1

שמעתי ממורת הדהרמה לילה קמחי שסיפרה על חבר, סופר שהצליח שהיו לו תמיד שתי רשימות. אחת של דברים שהוא צריך לעשות ואחת של דברים שהוא רוצה לעשות. לצערו הוא שיתף אותה, כמעט ואף פעם הוא לא הגיע לרשימה השנייה. שנזכה לחיות כמה שיותר ברשימה השנייה. אותו סופר נפטר במפתיע מסרטן, לא עלינו, אבל כן, ברור שכולנו נמות וזו סיבה נהדרת לצאת מעורנו ומגבולותינו המדומיינים.

והנה רואה שאני לא מצליחה להיפרד… היום ישבתי בקפה פועה ביפו עם הבת שלי. רק אני והיא. אחרי עשרות חגיגות במקום ההוא, וגם דייטים כושלים ועוד ועוד. הקראתי לה שם את הספר שרכשתי בהוצאת צלטנר הסמוכה. ספר על סימון דה-בובאר במסגרת סדרת נשים גדולות. מספרת זאת כי התרגשתי עד דמעות. דמעות של הפתעה והתרגשות תקפו אותי, נחתו עליי בדיוק כמו פירות התרגול, הזכות הזאת לחיות בכבוד שמגיע לנו, בכבוד שמגיע לנו לכבד את עצמנו. איזה תענוג החיים האלו יכולים להיות.

img_20180107_112730886img_20191111_125127799

 

מה לוקחים בילקוט ליום הראשון באוניברסיטה!

אוקטובר 1998 היום הראשון ללימודי הקולנוע באוניברסיטת תל-אביב, אחרי שביתה מאוד מאוד ארוכה. אז אולי כבר היה נובמבר?

בכל אופן, יום ראשון ללימודים, בניין מקסיקו, התרגשות גדולה. אני נכנסת לשיעור של איתן גרין, אחרי שלקח לי זמן למצוא את הכיתה, והוא נוזף בי שאיחרתי ואומר לי להגיע שוב בשבוע הבא.

הזעם. העלבון. חוסר אונים ומחאה על חוסר צדק, אחרי פאקינג חודש וחצי שביתה, וזה מה שהמורה היהיר הזה עושה לי? טלפון נרעש להורים- האוניברסיטה- זה כמו צבא! זה היה רעיון כל-כך רע! (וזה אחרי שהייתי רשומה ב1997 וביטלתי כי רציתי להמשיך לטייל במקסיקו אהובתי…) אבא לי אכן מזדעק אבל איכשהו מרגיע אותי. השבוע ממשיך בטוב, כל-כך טוב, שאני סולחת לאיתן גרין ונותנת לו צ'אנס חדש.

עד היום אני אומרת שזה היה התואר המופלא, ואחת הבחירות הטובות שעשיתי בחיי- לימודי הקולנוע. לא, לא רכשתי משם מקצוע (למרות שאני מלמדת קולנוע ישראלי באוניברסיטת בן-גוריון) לא התברגתי בתעשייה, ואפילו כמעט קיפחתי חיי בדרך חזרה ממבחן קיץ. ולמרות זאת… נהנתי! והכרתי חבר לחיים! וראיתי בבניין מקסיקו קול קורא שהניע אותי לכתוב לתיאטרון ("תעשייה" שקצת נכנסתי אליה) ועוד ועוד….

ועכשיו, 21 שנים מאוחר יותר, אני שוב חוזרת לירח! למה? לא באמת יודעת… אולי כי אני יכולה? כנראה כי אני רוצה לעשות סרט.

כשעשיתי תואר שני היה לי הגיג כזה- "מה ההבדל בין התואר הראשון לשני? בלימודי התואר השני את פוגשת את כל מי ששכבת איתו בתואר הראשון".

כן, כזו הייתי… אז את מי אני אפגוש בלימודי התואר השני שני? מלבד אנשים שלמדו איתי תואר ראשון והיום מלמדים בחוג לקולנוע? בעיקר וזה הכי כיף, אני לא אפגוש את עצמי שהייתי. וגם אם כן, אתן לה חיבוק גדול!

לחזור לאותן מדשאות, לאותן הכיתות ואולי לאותם המורים (בתזמון מדהים, הקיץ איתן גרין יצא לגמלאות :))- איזו פריבליגה משונה.

בסרט "ג'נקשן 48" יש סצנה שבה הורסים בית בלוד. עורכת הדין אומרת למשפחה- אולי העיזים יוכלו להוכיח שזה הבית שלך כי הם נשארו פה ב1948 ולא ברחו כמותכם.

איך אוכיח שזו אני שחוזרת, ולמי זה משנה בכלל, לא יודעת.

ואפרופו לא יודעת- קראתי בכתבה של רמי יונס משהו אודותיו שאהבתי- "באחד מטיוליו בעולם, כתשובה לשאלה מדוע לא רואים מטיילים פלסטינים בעולם, טבע את התשובה האלמותית: That's because we're preOCCUPIED with other shit "

ואני לא יודעת למה אני חוזרת ללמוד על חורבות שיח מוניס, ואני לא יודעת אם זה ימצא חן בעיניי, אם אצליח להגשים את החלום ואם זה באמת חלום או הרגל תודעתי, ואני באמת לא יודעת מה צריך לקחת בתיק! כנראה לא בכדי פספסנו את היום הראשון של כיתה אלף של הבת שלי….

אבל מה שהכי כיף, זה שאני לוקחת בילקוט את כל מה שהבודהה לימד, ובמיוחד רשימה אחת המדברת על שמונת התופעות המניעות את העולם, את תודעתנו. גם האדם המואר והחופשי פוגש אותן, כי הן תופעות שקיימות, אבל אצלו הן לא נדבקות והן לא מנהלות אותו, וזה מה שאני מאחלת לי. זו הרשימה- עונג וכאב, רווח והפסד, שבח ואשמה, הצלחה וכשלון.

 

img_20191029_071042324

עונג וכאב…מתגלמים גם בקריאה ובכתיבה, הספר הראשון שהבת שלי (הבת שלי!) בחרה לקרוא, כמובן שמכירה היטב 🙂 על קוקו שאנל…

img_20190901_000900773

הצלחה וכשלון… פרס ראשון לסרט שיצרתי 'לונדון' בפסטיבל הראשון שהשתתפתי בו בניו-ג'רזי

img_20190811_175835528

רווח והפסד… ניו-יורק, פרסום וגלובליזציה, העיקר שאני בחצאית שנקנתה כשיצאתי מהמנזר בתאילנד ולבשתי בניו-יורק, בפרימיירה של הסרט 'לונדון' בפסטיבל השני שלי….

img_20191019_154413388-1

שבח ואשמה… איך כיף כשמשבחים וקשה כשמאשימים… אני ובנזוגי שהוא גם צלם הבית בפסטיבל השלישי שלנו. הפעם עם סרט דוקו שיצרנו יחד, הוא הבימאי הרשמי, על אחד האבות שלו, נינו הרמן. וכן טורקיה, בשיא הסערה, כשמפחיד, כשמעורר התנגדות, כש"הם" עושים מעשים שלא יעשו… ואנחנו, ואצלנו…

נכנס בי שד

ערב הבחירות החוזרות נכנס בי שד.

יותר נכון שדה.

מצאתי את עצמי לוקחת מונית לעבודה, מסתחבקת עם הנהג ולא מהססת לתת לו חמישים שקלים.

בחזור נכנסת לבד בספונטאניות לסרט מסחרי עם ג'ניפר לופז, רוכשת כרטיסייה לבית הקולנוע הכי מסחרי שלעיתים נדירות אני פוקדת.

אחרי חצות ואני מזמינה חופשה משפחתית לטורקיה!

למחרת שוטפת כלים מרצוני החופשי!

ולקינוח מחליטה לראשונה בחיי, 43 בואכה 44 להצביע למפלגת העבודה גשר בשביל מירב מיכאלי.

כן כן. מצביעת מרצ-חד"ש-הרשימה המשותפת שאני. שאני עדיין.

ואז עוד מנסה לשכנע את משפחתי וכמה חברות בווטסאפ.

הרי אין אמת. באמת שאין. האם כל זה לא בשורש הלימוד הבודהיסטי? כלומר יש את ארבע האמיתות שאנחנו חייים סביבם בתוכם- יש אי נחת, יש לה שורש, והשורש הוא אנחנו שרוצים רוצים רוצים. רוצים שתהיה אמת ומקום מוגן ובטוח. ואין כזה. אבל האמת השלישית שיש דרך לפצח את כל זה- כי אם נרפה קצת מהלרצות הזה שמנהל אותנו ונראה כמה אי נחת הוא מסב לנו, נגיע. נהיה משוחררים, ניתן לשדים להשתולל ולהפתיע אותנו.

איזה כיף.

עוד הפתעה- משמח אותי ממש לדעת שאני הולכת להצביע למישהי שעשתה שינוי. שעושה שינוי.

ויש לי גם פסקול ליום הזה. פסקול שחברי הטוב, שפגשתי בספסל הלימודים באוניברסיטה לפני עשרים שנה, זמזם לי בזמן ששתל את הרעיון בראשי להצביע לעבודה.

אמרתי לו שאצביע בשבילו וגם כי עוד חברת ילדות- נערות מצביעת העבודה באופן מתמיד והוא אמר לי שלא אצביע בשבילם, שאצביע כי אני רוצה, ואז צצה לי לראש מירב מיכאלי!

וזה הפסקול-

ברוש בביצוע אביתר בנאי– תמיד אני מדברת על חוסר האפשרות להבין את החיים האלו, את הרגע הזה, את אביתר שגדל רחוב וחצי ממני ומה נהיה ממנו, וזה שאנחנו באמת ברושים לבדנו אבל אנחנו נטועים בשדרה, אבל אנחנו לא עצים, אנחנו גמישים, גמישות וחופשיות!

לדבר בשפה שלנו, בכוח שלנו, אבל לא בשביל לשלוט, אלא לאפשר וליצור ולחלום, נכנסה בי שדה! איזה כיף! אינשאללה הרוח הזאת תישאר בי כמה שתרצה, אבל עכשיו היא כאן, יודעת שאולי הכל פשוט פשוט בסדר!

בליל הבחירות הקודמות עשיתי תרגיל ספוקן בסדנא שלמדתי בה.

קראו לזה "עשר סיבות מדוע איילת שקד לא יוצאת לי מהראש" וצילמתי את זה למרות שזה היה רק תרגיל וזה לא יצא מושלם בלשון המעטה רק כי היה לזה פוטנציאל להיות חלק מהסרט שאז רציתי לעשות על הקשר שלנו. כל-כך רציתי, עד ששמתי לב כמה הרצון הזה מסב לי המון אי נחת!

ברק היימן שעשה את הסרט על דב חנין, דיבר על הכיף בלעשות סרט על מישהו שאתה אוהב, שאתה רוצה לעקוב אחריו, וזה בהחלט היה חלק מהקושי לעשות את הסרט על איילת. סרט שלא יקרה, סרט שחלקים ממנו מצויים פה בספוקן סרט.

מי יודע, אולי אעשה סרט על מירב מיכאלי כשאתחיל ללמוד השנה תואר שני באוניברסיטת תל-אביב, בימוי והפקה! אמרתי לכן שהשדה נכנסה בי….

מצורפת תמונה, אני בשחור קלאסי…. עם אהוב ליבי שזכיתי בו. תמונה ששלח לי מנהל הפסטיבל לאחר שבדיון של השאלות ותשובות שהתנהל שם, עניתי לשאלה- למה הסרט הקצר שלנו לונדון צולם בוואן שוט ואני אמרתי כי ככה ידעתי שאיתן יירתם לעשייה.

ואני מצטטת:

This photo made me laugh, especially after the talkback. I like to think this is a recreation of you “asking” Eitan to shoot your movie…

DSC_0005.jpg

 

מה למדתי מהדחיות לסרט הדוקומנטרי שרציתי לעשות על איילת שקד

הכי יפה סיפור משנת 2000 אין לזה ערך ספרותי אבל אולי זה מסביר משהו על ראש הממשלה הבא שלנו. הבאה אחריו…

אמא שלי אומרת שאת הספר הבא אני צריכה להתחיל היום. היום לפני עשרים שנה 29.7.99

אני אומרת שיש מצב שהיא צודקת…. אבל יותר מכך, ואולי לא בסתירה- אין לנו מושג לגבי כלום.

הספר הראשון שלי "בת של רב" נגמר בסביבות מאי 1999 עם מות סבתי.

מה שקרה אחר-כך היה סוג של צונאמי משפחתי קטן, שבין היתר כלל את התאונה שלי.

תאונת דרכים בדרך נמיר. חציתי את הכביש, פגע בי אופנוע, מי יודע אם הקרבה לאיכילוב לא תרמה להצלת חיי.

מה שבטוח הביא לזיהוי מהיר, הייתה העובדה הממש לא מפוענחת (כמו החיים בעצם) (ושאם זה היה סרט היו טוענים שזה דאוס אקס מכינה) – אז ברמזור ממול, היכן שהייתי שרועה על הכביש, עמד אוטובוס מלא בקייטנים שיום קודם סיימתי להיות הרכזת שלהם, ואחד המדריכים מהצוות (שגם היה מתנדב במד"א) זיהה את התיק שלי וירד כדי ללוות אותי באמבולנס ולהודיע לאחי שניהל את אותו מחנה קיץ.

שבוע שהיתי בבית חולים, חודשיים אצל ההורים ובאוקטובר התייצבתי לדירה חדשה (עם חברתי הטובה) ולהמשך לימודי התסריטאות באוניברסיטת תל-אביב כאילו לא קרה כלום.

הייתי פגועת ראש. שיקול הדעת שלי לא היה במיטבו, כאבי הראש היו תכופים, הרצון העז להיות נורמאלית היה כל-כך גדול. אלמנט שליווה אותי המון בחיי.

הכנתי עם בנזוגי סרטונון קטנטן, שיהיה חלק ממשהו גדול יותר בהמשך

עשרים שנה אחר-כך. שלוש חברות טובות מהתקופה ההיא עדיין חברות נפש שלי. הבת של אחי עכשיו עצמה קייטנית באותו מחנה של התנועה הקונסרבטיבית, ואני.

עדיין רוצה להיות נורמלית? מה אני רוצה? איזו שאלה קשה!

בדרך הבודהיסטית (זו שאני תמיד אומרת שהצילה לי את החיים כשנזרקתי לריטריט ב2004) יש סוג של תשובה, אחרי זה שלרצות בכלל זה דבר שמביא לסבל. לרצות להשתחרר. להיות מאושר. לשחרר את האחרים ולהביא לאושרם.

ובמידת מה זאת דרכי.

אבל יש רצונות קטנים/גדולים/יומיומיים עד השחרור המלא. אני בהחלט משיבה לשאלה "מה את עושה?" עובדת בלהיות מאושרת.

זכיתי בעשרים שנה. האם 'ניצלתי' אותם היטב? אני חושבת שכן.

התכוונתי לעשות מסיבת הודיה ולחגוג בגדול את חיי.

אבל א. אני לפני נסיעה של חודש.

ב. בנזוגי אמר ובצדק- שאני חוגגת כל יום.

ג. התכנון היה להקרין שני סרטים שעבדנו עליהם השנה, אבל רק אחד יצא מוצלח, והיינו אמורים להראות עבודה בתהליך על סרט דוקמנטרי שיתעסק בשאלת החברות/לא חברות שלי עם איילת שקד. כן, כן. אם היה אירוע, היא הייתה באה והיינו מצלמים את זה, אבל המסלול אליו היא הלכה ועליו היא צועדת במרץ בשבועות האחרונים יחד עם העובדה שאף קרן/חממה לא חושבת שהסרט שלי מעניין או ברור, הוציאו לי את הרוח מהמפרשים. רק בתחום המפרש הזה.

ד. אחת ההחלטות המעניינות והמפתיעות משנת ה20 שלי היא שאני חוזרת לנקודת ההתחלה בה עצרתי. שזו זכות גדולה ממש! הרי אי אפשר לחזור אחורה בזמן, ותכלס ממש לא הייתי רוצה, ובכל זאת, אני חוזרת לספסלי האוניברסיטה, לחוג לקולנוע, כדי ללמוד לעשות סרטים! לביים. לא מאמינה בכלל ונראה איך זה יתגלגל.

ה. שומרת התרגשות לכך שסרט שלי הולך להיות בפסטיבל בניו-יורק! סרט שהתחיל כמחזה שכתבתי ופיתחתי בחממת המחזאים. צחוק הגורל היה שלא יכולתי להיות נוכחת בערב היחיד שבו הההצגה עלתה כי הייתי בתאילנד! והנה החלטתי לעשותו נגיש לי לתמיד, עכשיו הוא סרט!

 

אז לחיות כל יום מתחוך תחושה של נס, מתוך תחושה של זכות, מתוך חיפוש של דרך החופש והאושר לנו ולכל הסמוכים לנו, והברואים בכלל שמכילים את הפלנטה הזו.

בפארפרזה על אהוד בנאי, שבלב אני כועסת עליו מאז שהופיע בסילואן- אל קודס

"אנחנו כאן אורחים לרגע, הבט סביב, זאת המסיבה שלנו!!!!"

קליפ שעשיתי מתוך ההצגה עם נטלי צוקרמן ארז שעלתה בפסטיבל 100% אומנות 2006

 

האמהות שלי והקשר הפלסטיני

פתאום זה מכה בי.

האמהות שלי. היא כמובן התימה הנוכחת ביותר בשש שנים האחרונות.

האמהות הטובה שלי אגב.

היצירה האחרונה שלי, ההצגה על יעל, הייתה קשורה כמובן באמהות, בגלל שחלקתי עם יעל עשרה ימים ממש לפני שילדתי, חדר בריטריט שתיקה.

ועכשיו כשהדס גלעד המוכשרת והנדיבה (זה כל-כך כיף כשזה בא ביחד, כמו כל מי שמוותר על פרס ספיר לכבוד המאבק על הסרט על לאה צמל) אמרה שהיא תתרום את הספר החדש שלה, הממואר על האמהות, אני נזכרת שוב כמה המשפחה הפלסטינית הזו כל-כך שרוגה באמהות שלי.

למעשה הם היו סוג של מודל להורות. מודל אלטרנטיבי של התמודדות עם הגרוע מכל, כשאומרים לך שלבת שלך יש סרטן.

הכרתי אותם בספטמבר 2012 ממש בתחילת ההריון שלי. אולי זה עזר שידעתי שהאמא היא אחות במקצועה והעיניים שלי נישאו אליה, לא יודעת. אולי כי האב אתאיסט ונשא את בתו בת התשע על כתפיים.

הבת הלכה וחלתה, הלכה וטופלה, ואני הלכתי ותפחתי ממלאת את בטני בבתי.

כמה סבלנות הייתה להם וכוח, גם ראיתי את נוכחות האבא כחזק, כיציב, את האם כשק חבטות (שהזכיר לי אותי כילדה, והיום כמובן אני חווה זאת גם) וזה שזה לגיטימי התפקידים האלו. ובכל זאת על האמא באמת בוכים. לא שבכתה הרבה. וגם מאשימים.

אז עכשיו אני מבינה מדוע גם ההתגייסות הזאת, שהתרחשה כל השנה, כשהבן שלהם היה בכלא, למה זה כואב וקרוב כל-כך, משהו מדמי, נפשי שרוג במשפחה הזו ואעשה בשבילם מה שעושים בשביל הילדים שלנו.

למעשה שוררתי עליהם כאן בפואטרי סלאם אני והכיבוש לא מעניינים אף אחד

ועוד אמשיך לשורר ולכתוב עד שיסתיים הכיבוש המבאס הזה, שלא מרשה לנו להיות ההורים הכי טובים לעצמנו ולזולתנו.

הנה קמפיין שיצרנו לכבודם בהדסטארט.

הוא נקרא סולידאריות תומכת בחופש

זה בסדר אם נפסיד ולא נצליח לעבור את המשוכה של אנשים שיתמכו במשפחה פלסטינית, עוד אחת, שהבן שלה נעצר. הם המשפחה שלי ואני עושה את זה לא משנה למה, כמו שעושים עבור משפחה. כמו להבדיל, אם חלילה וחס, הייתי צריכה את התמיכה הזו עבור בני משפחתי. זה חופש.

משהו שאתה מבין כשאתה מלווה פלסטיני בבית-חולים, כמה חסרה התמיכה והמארג, המאגר המשפחתי הרגיל ואתה הופך להיות המשפחה כמה שאתה יכול, אז גם כאן, בבית המעצר ובכל מקום בו יהיה צורך להיות בנאדם.

בתום ההקרנה שהייתי בה בדוק-אביב, לפני שהסרט על לאה צמל זכה, קמנו בתשואות כשלאה צמל הגיעה. אישה אחת שנעמדה לפניי צעקה למי שלא קם- "קומו בשביל האישה הזאת!"

בדיוק. קומו בשביל המשפחה הזו, המשפחה שלנו.

IMG_1267

שירה בת חצי שנה לערך עם הדוד ובנו בנמל יפו

 

פריז בגיל 43 לראשונה ולבד….

אז אחרי שבגיל 43 החלטתי שבעקבות ההשראה שלי יעל שמחה פזואלו אז גם אני- "אולי אני לא אצליח בסוף אבל אלו חיים יהיו לי כשאנסה" הנה סרטון שלי מדברת עליה

אז ב43 הגעתי לחרמון לראשונה, ופתעל'ה פתאום גם לפאריז. אחרי שעשיתי שני סרטים קצרים, אחד עוד בחדר העריכה אולי שם יישאר, אבל עסקינן בפאריז ולא בחיים שיש לי כשאני מנסה פשוט להיות האדם ששוהה בטרם יחלוף….

פריז- אותה אחת שהייתי שומעת את השיר של יעל נעים כשאני בניו-יורק וחולמת וחולמת… ולא יודעת בכלל על מה. על האייקון המשונה הזה. איזה חלום חברתי, משותף לפריבילגים. חלום של דימויים שמזכיר לי למה חשוב לייצג וכמה שזה כוח. אז כתבתי את הספר הראשון על בית קונסרבטיבי בישראל, אז זה עזר לי? זה מעניין מישהו? אולי אם אעשה על זה סרט… טוב, פריז זה לא יהיה.

אז עכשיו אני בפאריז, עם הספר החדש של דוד גרוסמן שמחבר אותי לחלומות ולכתיבה ולמשפחה ולאמהות ולייצוג של סבתא בעולם הספרות העברית. (עוד דבר שעשיתי בספרי הצנוע) אגב- אחד הדברים שהכי בולטים לי בחופשה העצמאית שלי שכאן אינני אמא. אני רואה את האמהות לילדים צעירים, שלי בת שש, ואני כל-כך שמחה להיות נטולה. כן, לכמה ימים, זו הוויה מופלאה, חלילה וחס, שלא תחלוף מהעולם, ההוויה, אבל בינתיים כן, נהדר.

לקטקומבות היה תור ארוך מידי, וחשבתי שבשביל להתקרב למוות, יש לי את כל החיים. בינתיים בבית קברות מצאתי את סימון דה בובאר שעזרה לי להיות אשה וקראתי פעם שהיא תאהב את כל מי שיאהב אותה, תמיד וזה ניחם אותי. אז נתתי נשיקה, אומנם חיוורת, אבל נתתי, ואת החתול הססגוני בבית הקברות המפואר- שמה כדי להזכיר לי פוסט על ניגודים בפריז ובכלל.

וכן, תמיד נהדר גם להתרחק מהמולדת, וכל מה שזה אומר, גם על כך ציטוט מגרוסמן בהמשך, אבל לדעת שאני בלב של אנשים גם במולדת  של פלסטין, אפילו הגיע אליי מסר משמח משם הבוקר. בסוף הרי כולנו ניקבר זה ליד זו, כמו במונפארנס, אז מה הטעם בכל האיבה הזו, מה?

IMG-20190621-WA0043

יום מענג, קריאה משובחת, הלובר שלא נכנסתי אליו באופק

img_20190622_195723417

שתי סבתות, אולי, יושבות בכיכר הרפובליק היכן שפסל אישה עם הכיתוב- ליברטה (חופש)

img_20190622_192550612

נשבעת שזו הגלידה הכי טעימה, וברור שהכי יפה שטעמתי בחיי

 

 

בענייני איילת שקד אני לפעמים מרגישה כמו נביאה… הנה ספוקן וורד שעשיתי בשבוע שעבר בסיום של סדנה מוצלחת ומומלצת של חבורת ה'פואטרי סלאם' המוכשרת.

שנות העשרים או אנשים שהם אני, שיכולתי להיות, שהם לא אני. ופרידה קטנה משכנה וירטואלית ומוכשרת- טלי לטוביצקי

הספר החדש של יערה שחורי הפתיע/בלבל/סקרן/הסעיר/הרגיע והחמיץ את לבי עוד לכשראיתי את כותרתו.

משהו דומה באיזה אופן קרה לי גם עם הספר הנהדר של ננו שבתאי 'ספר הגברים' וגם עם הסרט הנהדר 'אנשים שהם לא אני', למרות שהיוצרת שלו הדס בן ארויה, בניגוד לשבתאי ושחורי, היא דור מתחתיי.

הסרט אותו היא יצרה עוסק במשולש הקטן של שדרות בן-ציון בו העברתי חמש שנות רווקות, שלמרות שהן חלפו מזמן הותירו בי משקעים, שחשבתי לכתוב עליהם ספר- 'הגבר החמישים' אבל אז לא, ושוב הם מבעבעים אבל אחרת בשנות העשרים הצלול כקרח וממיס את הלב של יערה שחורי.

הרבה את מוצאת עצמך מתלבטת, ופתעל'ה פתאום (כמאמר ליאורה ריבלין דמות האם בסדרה המופתית 'המנצח') החיים מתרחשים לך.

את מתחבטת לכתוב או לא לכתוב, להחמיא אבל מי אני, ואם ניפגש ומה יגידו, ומי בכלל יקרא ולמי בכלל איכפת ומי את, מי את?

את זו שבכל רשימה כבר שבועיים מחפשת מי משכנייך יכתוב על טלי לטוביצקי, חברת רשימות, שכנה יקרה וירטואלית, שכמו שחורי ושבתאי, וודאי פעם התכתבן, בטוח את רצית ממנה משהו, בטח יצירותיכן פורסמו זו לצד זו, או זו לאחר זו, באיזה כתב עת, אולי גם היא ישבה באיזו וועדה שהגשת לה משהו ודחתה, וגם היא כמותן התקדמה לה במשעולי הספרות והאקדמיה, ואת רק את, גם גם את, ולמי איכפת, כי הנה טלי כבר איננה.

וכל המה יגידו, ושנות העשרים שמתחילת 2019 מהדהדות לך בעוצמות, בכל מיני צורות וכמה טוב שיש עוד ספרות ונשים ושמאל, אם יורשה לי, ואת הזכות לומר לא וכן ועל הזין שלי, אפילו שאין. ואיזה מזל שיש פות ומפות שהבודהה הותיר שמצביעות כולן לחופש.

ולא רק בחופש הגדול הכל אני יכול, אלא כל רגע ורגע. ובגיל ארבעים ושלוש להגיע לראשונה לחרמון עם הילדה שלא חלמת שתהיה לך ועדיין את תוהה ויודעת שהיא לא באמת שלך, וכמו אחרונת או ראשונת המעריצות לקחת מן תמונה שאולי תשמח את היוצרת כמו שהיה משמח אותי לראות את ספרי שלי.

ומה שאהוב עלייך- בוודאי תעשה לשכנייך/עמיתיך- נשים אשר העזו לפרוש/לפתוח חלון/להאיר את הפצע ולתת את קולן המתפכח לבנות העשרים שעכשיו ולאלו שהיו/שנכוו/ששרדו ולאלו שיגיעו חזקות ואוהבות יותר.

ושוב מתלבטת אם לפרסם או לא, שעת לילה מאוחרת, ולמי איכפת ומי יקרא, ובכלל לא יצא שהמלצת, וגם לא הספדת כמו שצריך, ותמיד שעטנז, תמיד…

אבל הרי את משנה את שם הבלוג הנטוש שלך לשם החדש. והרי את… ומי אם לא את….

Turn your deadlines into life lines

 

שנות העשרים בחרמון