בסופו של דבר החלטתי רק קולנוע.
ההיסטוריה וגם הקולנוע חוזרים על עצמם. מלמדים אותנו כל פעם משהו אחר.
לכן אני גם אוהבת את פרשות השבוע היהודיות. כל שנה חוזרים על אותם סיפורים והם אף פעם לא אותו דבר.
המילים שמצאתי ש ישעיהו ליבוביץ' כתב כחצי שנה לאחר מלחמת ששת הימים חוזרים אלי כבר שבוע שלם.
הגעתי אליהן כשהתכוננתי להקרין את הסרט מדורת השבט של יוסי סידר.
"לא הטריטוריה היא הבעיה, אלא האוכלוסייה של כ-1.25 מיליון ערבים היושבים בה, ושעליהם נצטרך לכפות את מרותנו. הכללתם של ערבים אלה (נוסף על 300,000 שהם אזרחי המדינה) בתחום שלטוננו פירושה – חיסול מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, חורבן העם היהודי כולו, התמוטטות המבנה הסוציאלי שהקימונו במדינה והשחתת האדם – היהודי והערבי כאחד".
– ישעיהו ליבוביץ, יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל, הוצאת שוקן, תשל"ה, עמ' 420
ועכשיו כשחיפשתי אותן שוב הגעתי לפעולת קיביה
ולכך שעיריית הרצליה האמיצה החליטה לקרוא לרחוב על שמו של האדם השפוי שחסר פה.
וגם לסרט שהולך להיות מוקרן הערב בטלוויזיה. בערוץ 2. במדורת השבט.
וכך אחרי שאלמד ואתרגל עוד דהרמה, אני אאבק את הטלוויזיה ואחבר אותה לחשמל.
חשמל זורם בכפות הידיים של כולנו. ובאפשרותנו לכבות את האש.
