כל הזמן אנחנו לא מספיקים, מפחדים מהמוות ולא רואים את יפי החיים, את השמחה הפשוטה בהיותנו בריאים.
אני לא הספקתי לכתוב כמה אהבתי את הספר של דרור אלוני, אבל הספקתי לפני שבועיים לספר לו זאת באופן אישי.
ופתאום ביום בהיר אחד, ובאמת היה היום בהיר, ולמרות שזה היה יחסית צפוי, דרור מת.
אבל כל ניסיון החיים שלו, ההשראה המדהימה שלו, החיוּת שלו לא מתה. היא לא יכולה למות כי היא אמת.
הספר שלו הוא ממש לא "ספר לחולי סרטן". כמו שהוא אומר בפתיחה; כולנו חולים באיזה שהוא אופן. והספר יכול לתרום לבריאות של כולנו. זה ספר של מסע ושל התמודדות עם כל הפחדים, וה"לא מספיק" ובקיצור, עם החיים, שבמקרה המספר הוא גם חולה סרטן שמתמודד עם החבילה שהוא קיבל בכנות, באומץ ובסקרנות.
מוזר יהיה לקרוא את הספר בידיעה שהמחבר שלו מת. כשקראתי את הספר ידעתי שמצבו לא הכי טוב וזה היה מאוד מנחם לדעת שיש סוף טוב אי שם באופק. כמה אנחנו מכורים לסוף טוב…
ועם הידיעה הזו ועם הידיעה על המצב של דרור, תוך כדי קריאה ההתמודדות שלו עם החזרה של המחלה בכל פעם שהוא התעודד העירה אותי בצורה שקשה לי להסביר.
מי ייתן והאהבה שהוא הפיץ והלימוד שהוא חווה בחיים הקצרים שלו יהיו השראה יומימית לחיים והכנה טובה למוות שבוא יבוא.
תגובות
😦