ארכיון חודשי: מרץ 2018

לא חייב האדם.

לינדו מינדואחד הקטעים המסעירים-רדיקליים שכתבה מורתי, שמחה יעל פזואלו ז"ל, ביומנה היה זה:

"לא הלכתי לארוחת החג המשפחתית בערב ראש השנה. רני הלך עם מיה למשפחה שלו, ואני נשארתי לבד בבית. היה שקט ונעים מאוד. לא עשיתי שום דבר מיוחד, פשוט לא הייתי בארוחת חג, וזה היה, איכשהו, חשוב לכשעצמו".

האפשרות הזו, הכמעט בלתי נתפסת- לא להגיע לארוחת חג. תודו ש"צריך" להיות לפחות חולה סרטן בשביל לקבל פטור שכזה.

ולמה?

תמיד יעל אמרה- התרגול הזה הוא לבריאים. תרגול של חופש אמיתי עמוק ומסעיר, החופש להיות בניאדם.

החיים שלנו נדמים לפעמים כמו מרוץ אינסופי לאנשהו. כמו תחרות סיזיפית, כמו בקבוק מסתובב בין אמת לחובה, אבל הי, כבר הגענו! ושוב ושוב ושוב.

ביטויים כמו חייב אדם ובכלל מסורת הצריך, הלא נעים, די כבר. כמה סבל היא מעוררת בנו. החל מ"צריך ילדים וברור שיותר מאחד" ועד "צריך להראות להם מה זה" או לשים גבולות ומה לא. איך חברה אמרה לי, בארץ לא שואלים האם את רוצה ילדים אלא מתי.

בכלל שאלת "האם" לא ממש מתקיימת פה, יותר איך, מתי וכמה.

להיות בן-אדם זה המון. זה עולם ומלואו, לא ייתכן שאנחנו כל הזמן מודדים ונמדדים בסרגלי מדידה שהמצאנו. לא ייתכן שלא נוכל להיות חופשיים כמו הצמח המתקיים בשלווה עם הענפים היבשים שלידו.

החיים לפני ואחרי תאילנד או החיים הם הזיה אחת גדולה….

יותר ויותר אני מוצאת את עצמי מאז שחזרנו לפני כשבועיים שאני אומרת לאנשים שאני מרגישה שחיי השתנו מאז ביקרתי בתאילנד. כאילו נפקחו עיניי וחושיי לדבר מה חדש.

וכן, זו הפעם הראשונה שלי בתאילנד ובעצם במדינה אסייתית.

הייתי בהודו פעמיים אבל לא נראה לי שזה נחשב ובכלל טיילתי הרבה מאוד בעולם. במרבית המקומות כמו גם בתאילנד הרגשתי בבית.

זו בטוח פעם ראשונה שלי במדינה בודהיסטית. לא שנראה לי שהבודהה היה בהכרח מעריך זאת, לא שזה בהכרח נוכח שם כל הזמן. רוב הזמן כמו בכל מקום זה בכלל לא נוכח. למרות המאמצים הפרדוקסלים משהו:

IMG_20180107_113717921

אז מה השתנה?

יש הרבה סיבות שתמכו בראייה השונה; הגודל, השונות, הקצב המהיר אבל הלא דחוף, הישן עם החדש, הבודהה והמלך בכפיפה אחת, ההייטקיות המטריפה לצד שלוות המקדשים בכל פינה, ועוד ועוד אבל אני ממש זוכרת את הרגע בו ישבתי בבנגקוק על גדת הנהר והבנתי שאני לא מבינה כלום, או כפי שניסחתי זאת לחברה ששלחה אותי לקופנגן- "החיים הם הזיה אחת גדולה וזה התחדד לי בתאילנד".

היא שאלה אותי למה התחדדה לי שם התחושה הזו, מה הרגשתי פתאום.

זה כמו שאתה מבין שאת מפת העולם עיצבו האירופאים ושמו את עצמם במרכז וכבשו את כל היתר, אז פתאום בתאילנד את מקבלת איזו זווית ראיה אחרת. פתאום שם מרגיש מרכז העולם, הערכים והאסטתיקה כל-כך אחרים, האוכל ואיך שמתייחסים אליו, הפלסטיק שנמצא בכל מקום בעוד במערב מתחילים לחייב על שקיות, מה שנקרא- מיליוני סינים לא טועים- פתאום את חלק מהתאילנדים. אנגלית- בשביל מה? לייבא פועלים תאילנדים- בשביל מה? דת מונותאיסטית- בשביל מה?

המון שאלות שונות ומשונות שמאתגרות את החשיבה הרגילה- בעיקר זו שחושבת שהיא יודעת הכל. שיש סדר מסויים לדברים, מה שנקרא באנגלית- SHOULD HAVE, WOULD HAVE, COULD HAVE

אני לא אומרת שאין להם בתרבות כאלו דברים או מנסה להאדירם, אבל אתה מבין שזה פשוט אחרת לגמרי מחווית החיים שלך. וזה לא אחד או שניים, זה מיליונים, גם בלאוס ביקרנו- ושם בכלל זה עולם אחר, נטול אנגלית וזמן.

ואם כך, אם בני האדם כל-כך שונים ומשונים, מה המאמץ הגדול הזה לכפות זה את דעתו על זה? איזו אמת קיימת באמת? אמת שאפשר להחזיק בה ולהילחם עבורה?

מקום שמפגיש המוני בניאדם מקצוות שונים, מאחד את כולם באיזו חדווה של חיים. נכון שהרבה מתועל לשופינג, לצרכנות מטורפת, לנהנתנות, לגרגרנות ועוד, אבל מתחת לכל זה- מתחדדת איזו הבנה בדבר הקיום האנושי המסוכסך שלנו. וההזמנה היא להמשיך ולחקור אותו, לא להתקבע בתוך מה שנכון ולא נכון, לתת לחיים לרקוד יותר, במיוחד לכל מיני אמיתות של מה צריך ומה נכון.

אז הפכתי להיות אחת מאלו שכשמישהו אומר שהוא נוסע לתאילנד- היא מרימה גבה וחיוך נפרש והמוח נזכר והנשימה מתרווחת ובלוטות הטעם מבעבעות והיא אומרת- הא תאילנד- איזה כיף!

את הלימוד הבודהיסטי הקלאסי שגם היה מנת חלקי במנזר שבמזרח תאילנד. אשאיר לפעם אחרת שיפציע הרצון יחד עם תנאים לממשו.

לא צולם בתאילנד

זו לא תאילנד!!! צולם בגלאפגוס לפני שש שנים, וזו בדיוק הטענה- אנחנו יודעים באמת רק את הרגע הזה….