שנות העשרים או אנשים שהם אני, שיכולתי להיות, שהם לא אני. ופרידה קטנה משכנה וירטואלית ומוכשרת- טלי לטוביצקי

הספר החדש של יערה שחורי הפתיע/בלבל/סקרן/הסעיר/הרגיע והחמיץ את לבי עוד לכשראיתי את כותרתו.

משהו דומה באיזה אופן קרה לי גם עם הספר הנהדר של ננו שבתאי 'ספר הגברים' וגם עם הסרט הנהדר 'אנשים שהם לא אני', למרות שהיוצרת שלו הדס בן ארויה, בניגוד לשבתאי ושחורי, היא דור מתחתיי.

הסרט אותו היא יצרה עוסק במשולש הקטן של שדרות בן-ציון בו העברתי חמש שנות רווקות, שלמרות שהן חלפו מזמן הותירו בי משקעים, שחשבתי לכתוב עליהם ספר- 'הגבר החמישים' אבל אז לא, ושוב הם מבעבעים אבל אחרת בשנות העשרים הצלול כקרח וממיס את הלב של יערה שחורי.

הרבה את מוצאת עצמך מתלבטת, ופתעל'ה פתאום (כמאמר ליאורה ריבלין דמות האם בסדרה המופתית 'המנצח') החיים מתרחשים לך.

את מתחבטת לכתוב או לא לכתוב, להחמיא אבל מי אני, ואם ניפגש ומה יגידו, ומי בכלל יקרא ולמי בכלל איכפת ומי את, מי את?

את זו שבכל רשימה כבר שבועיים מחפשת מי משכנייך יכתוב על טלי לטוביצקי, חברת רשימות, שכנה יקרה וירטואלית, שכמו שחורי ושבתאי, וודאי פעם התכתבן, בטוח את רצית ממנה משהו, בטח יצירותיכן פורסמו זו לצד זו, או זו לאחר זו, באיזה כתב עת, אולי גם היא ישבה באיזו וועדה שהגשת לה משהו ודחתה, וגם היא כמותן התקדמה לה במשעולי הספרות והאקדמיה, ואת רק את, גם גם את, ולמי איכפת, כי הנה טלי כבר איננה.

וכל המה יגידו, ושנות העשרים שמתחילת 2019 מהדהדות לך בעוצמות, בכל מיני צורות וכמה טוב שיש עוד ספרות ונשים ושמאל, אם יורשה לי, ואת הזכות לומר לא וכן ועל הזין שלי, אפילו שאין. ואיזה מזל שיש פות ומפות שהבודהה הותיר שמצביעות כולן לחופש.

ולא רק בחופש הגדול הכל אני יכול, אלא כל רגע ורגע. ובגיל ארבעים ושלוש להגיע לראשונה לחרמון עם הילדה שלא חלמת שתהיה לך ועדיין את תוהה ויודעת שהיא לא באמת שלך, וכמו אחרונת או ראשונת המעריצות לקחת מן תמונה שאולי תשמח את היוצרת כמו שהיה משמח אותי לראות את ספרי שלי.

ומה שאהוב עלייך- בוודאי תעשה לשכנייך/עמיתיך- נשים אשר העזו לפרוש/לפתוח חלון/להאיר את הפצע ולתת את קולן המתפכח לבנות העשרים שעכשיו ולאלו שהיו/שנכוו/ששרדו ולאלו שיגיעו חזקות ואוהבות יותר.

ושוב מתלבטת אם לפרסם או לא, שעת לילה מאוחרת, ולמי איכפת ומי יקרא, ובכלל לא יצא שהמלצת, וגם לא הספדת כמו שצריך, ותמיד שעטנז, תמיד…

אבל הרי את משנה את שם הבלוג הנטוש שלך לשם החדש. והרי את… ומי אם לא את….

Turn your deadlines into life lines

 

שנות העשרים בחרמון

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  ביום מרץ 28, 2019 בשעה 1:53 pm

    הרגשתי והתרגשתי. קצת כמו ללכת בדרך שלא רואים בה את הסוף כי לא הכל היה ברור לי

  • avigailgraetz  ביום מרץ 28, 2019 בשעה 10:28 pm

    איזו תגובה נעימה! לאוזן וללב, כמו שלג…. תודה לאנונימי/ת נראה לי שאנונימית 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: