אמא שלי אומרת שאת הספר הבא אני צריכה להתחיל היום. היום לפני עשרים שנה 29.7.99

אני אומרת שיש מצב שהיא צודקת…. אבל יותר מכך, ואולי לא בסתירה- אין לנו מושג לגבי כלום.

הספר הראשון שלי "בת של רב" נגמר בסביבות מאי 1999 עם מות סבתי.

מה שקרה אחר-כך היה סוג של צונאמי משפחתי קטן, שבין היתר כלל את התאונה שלי.

תאונת דרכים בדרך נמיר. חציתי את הכביש, פגע בי אופנוע, מי יודע אם הקרבה לאיכילוב לא תרמה להצלת חיי.

מה שבטוח הביא לזיהוי מהיר, הייתה העובדה הממש לא מפוענחת (כמו החיים בעצם) (ושאם זה היה סרט היו טוענים שזה דאוס אקס מכינה) – אז ברמזור ממול, היכן שהייתי שרועה על הכביש, עמד אוטובוס מלא בקייטנים שיום קודם סיימתי להיות הרכזת שלהם, ואחד המדריכים מהצוות (שגם היה מתנדב במד"א) זיהה את התיק שלי וירד כדי ללוות אותי באמבולנס ולהודיע לאחי שניהל את אותו מחנה קיץ.

שבוע שהיתי בבית חולים, חודשיים אצל ההורים ובאוקטובר התייצבתי לדירה חדשה (עם חברתי הטובה) ולהמשך לימודי התסריטאות באוניברסיטת תל-אביב כאילו לא קרה כלום.

הייתי פגועת ראש. שיקול הדעת שלי לא היה במיטבו, כאבי הראש היו תכופים, הרצון העז להיות נורמאלית היה כל-כך גדול. אלמנט שליווה אותי המון בחיי.

הכנתי עם בנזוגי סרטונון קטנטן, שיהיה חלק ממשהו גדול יותר בהמשך

עשרים שנה אחר-כך. שלוש חברות טובות מהתקופה ההיא עדיין חברות נפש שלי. הבת של אחי עכשיו עצמה קייטנית באותו מחנה של התנועה הקונסרבטיבית, ואני.

עדיין רוצה להיות נורמלית? מה אני רוצה? איזו שאלה קשה!

בדרך הבודהיסטית (זו שאני תמיד אומרת שהצילה לי את החיים כשנזרקתי לריטריט ב2004) יש סוג של תשובה, אחרי זה שלרצות בכלל זה דבר שמביא לסבל. לרצות להשתחרר. להיות מאושר. לשחרר את האחרים ולהביא לאושרם.

ובמידת מה זאת דרכי.

אבל יש רצונות קטנים/גדולים/יומיומיים עד השחרור המלא. אני בהחלט משיבה לשאלה "מה את עושה?" עובדת בלהיות מאושרת.

זכיתי בעשרים שנה. האם 'ניצלתי' אותם היטב? אני חושבת שכן.

התכוונתי לעשות מסיבת הודיה ולחגוג בגדול את חיי.

אבל א. אני לפני נסיעה של חודש.

ב. בנזוגי אמר ובצדק- שאני חוגגת כל יום.

ג. התכנון היה להקרין שני סרטים שעבדנו עליהם השנה, אבל רק אחד יצא מוצלח, והיינו אמורים להראות עבודה בתהליך על סרט דוקמנטרי שיתעסק בשאלת החברות/לא חברות שלי עם איילת שקד. כן, כן. אם היה אירוע, היא הייתה באה והיינו מצלמים את זה, אבל המסלול אליו היא הלכה ועליו היא צועדת במרץ בשבועות האחרונים יחד עם העובדה שאף קרן/חממה לא חושבת שהסרט שלי מעניין או ברור, הוציאו לי את הרוח מהמפרשים. רק בתחום המפרש הזה.

ד. אחת ההחלטות המעניינות והמפתיעות משנת ה20 שלי היא שאני חוזרת לנקודת ההתחלה בה עצרתי. שזו זכות גדולה ממש! הרי אי אפשר לחזור אחורה בזמן, ותכלס ממש לא הייתי רוצה, ובכל זאת, אני חוזרת לספסלי האוניברסיטה, לחוג לקולנוע, כדי ללמוד לעשות סרטים! לביים. לא מאמינה בכלל ונראה איך זה יתגלגל.

ה. שומרת התרגשות לכך שסרט שלי הולך להיות בפסטיבל בניו-יורק! סרט שהתחיל כמחזה שכתבתי ופיתחתי בחממת המחזאים. צחוק הגורל היה שלא יכולתי להיות נוכחת בערב היחיד שבו הההצגה עלתה כי הייתי בתאילנד! והנה החלטתי לעשותו נגיש לי לתמיד, עכשיו הוא סרט!

 

אז לחיות כל יום מתחוך תחושה של נס, מתוך תחושה של זכות, מתוך חיפוש של דרך החופש והאושר לנו ולכל הסמוכים לנו, והברואים בכלל שמכילים את הפלנטה הזו.

בפארפרזה על אהוד בנאי, שבלב אני כועסת עליו מאז שהופיע בסילואן- אל קודס

"אנחנו כאן אורחים לרגע, הבט סביב, זאת המסיבה שלנו!!!!"

קליפ שעשיתי מתוך ההצגה עם נטלי צוקרמן ארז שעלתה בפסטיבל 100% אומנות 2006

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: