נכנס בי שד

ערב הבחירות החוזרות נכנס בי שד.

יותר נכון שדה.

מצאתי את עצמי לוקחת מונית לעבודה, מסתחבקת עם הנהג ולא מהססת לתת לו חמישים שקלים.

בחזור נכנסת לבד בספונטאניות לסרט מסחרי עם ג'ניפר לופז, רוכשת כרטיסייה לבית הקולנוע הכי מסחרי שלעיתים נדירות אני פוקדת.

אחרי חצות ואני מזמינה חופשה משפחתית לטורקיה!

למחרת שוטפת כלים מרצוני החופשי!

ולקינוח מחליטה לראשונה בחיי, 43 בואכה 44 להצביע למפלגת העבודה גשר בשביל מירב מיכאלי.

כן כן. מצביעת מרצ-חד"ש-הרשימה המשותפת שאני. שאני עדיין.

ואז עוד מנסה לשכנע את משפחתי וכמה חברות בווטסאפ.

הרי אין אמת. באמת שאין. האם כל זה לא בשורש הלימוד הבודהיסטי? כלומר יש את ארבע האמיתות שאנחנו חייים סביבם בתוכם- יש אי נחת, יש לה שורש, והשורש הוא אנחנו שרוצים רוצים רוצים. רוצים שתהיה אמת ומקום מוגן ובטוח. ואין כזה. אבל האמת השלישית שיש דרך לפצח את כל זה- כי אם נרפה קצת מהלרצות הזה שמנהל אותנו ונראה כמה אי נחת הוא מסב לנו, נגיע. נהיה משוחררים, ניתן לשדים להשתולל ולהפתיע אותנו.

איזה כיף.

עוד הפתעה- משמח אותי ממש לדעת שאני הולכת להצביע למישהי שעשתה שינוי. שעושה שינוי.

ויש לי גם פסקול ליום הזה. פסקול שחברי הטוב, שפגשתי בספסל הלימודים באוניברסיטה לפני עשרים שנה, זמזם לי בזמן ששתל את הרעיון בראשי להצביע לעבודה.

אמרתי לו שאצביע בשבילו וגם כי עוד חברת ילדות- נערות מצביעת העבודה באופן מתמיד והוא אמר לי שלא אצביע בשבילם, שאצביע כי אני רוצה, ואז צצה לי לראש מירב מיכאלי!

וזה הפסקול-

ברוש בביצוע אביתר בנאי– תמיד אני מדברת על חוסר האפשרות להבין את החיים האלו, את הרגע הזה, את אביתר שגדל רחוב וחצי ממני ומה נהיה ממנו, וזה שאנחנו באמת ברושים לבדנו אבל אנחנו נטועים בשדרה, אבל אנחנו לא עצים, אנחנו גמישים, גמישות וחופשיות!

לדבר בשפה שלנו, בכוח שלנו, אבל לא בשביל לשלוט, אלא לאפשר וליצור ולחלום, נכנסה בי שדה! איזה כיף! אינשאללה הרוח הזאת תישאר בי כמה שתרצה, אבל עכשיו היא כאן, יודעת שאולי הכל פשוט פשוט בסדר!

בליל הבחירות הקודמות עשיתי תרגיל ספוקן בסדנא שלמדתי בה.

קראו לזה "עשר סיבות מדוע איילת שקד לא יוצאת לי מהראש" וצילמתי את זה למרות שזה היה רק תרגיל וזה לא יצא מושלם בלשון המעטה רק כי היה לזה פוטנציאל להיות חלק מהסרט שאז רציתי לעשות על הקשר שלנו. כל-כך רציתי, עד ששמתי לב כמה הרצון הזה מסב לי המון אי נחת!

ברק היימן שעשה את הסרט על דב חנין, דיבר על הכיף בלעשות סרט על מישהו שאתה אוהב, שאתה רוצה לעקוב אחריו, וזה בהחלט היה חלק מהקושי לעשות את הסרט על איילת. סרט שלא יקרה, סרט שחלקים ממנו מצויים פה בספוקן סרט.

מי יודע, אולי אעשה סרט על מירב מיכאלי כשאתחיל ללמוד השנה תואר שני באוניברסיטת תל-אביב, בימוי והפקה! אמרתי לכן שהשדה נכנסה בי….

מצורפת תמונה, אני בשחור קלאסי…. עם אהוב ליבי שזכיתי בו. תמונה ששלח לי מנהל הפסטיבל לאחר שבדיון של השאלות ותשובות שהתנהל שם, עניתי לשאלה- למה הסרט הקצר שלנו לונדון צולם בוואן שוט ואני אמרתי כי ככה ידעתי שאיתן יירתם לעשייה.

ואני מצטטת:

This photo made me laugh, especially after the talkback. I like to think this is a recreation of you “asking” Eitan to shoot your movie…

DSC_0005.jpg

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: