סגירת מעגל ותחילתו של געגוע…

בינואר 2009 התחלתי לכתוב באתר רשימות.

הנה הרשימה הראשונה. קראתי אז לבלוג- פורסת פרשיות או משהו כזה ורק לא מזמן שיניתי את השם.

מאוד הצטערתי לשמוע שהאתר כאתר הולך להיסגר. הוא בהחלט אתר אליו אני נכנסת הרבה, לא מנויה לאף כותב ובעצם מבינה שאצטרך לעשות זאת. נראה.

כמה השתנה אצלי מאז, בעצם עשור, כמה נתרמתי ומקווה שגם תרמתי לקהילות שונות ולאנשים שונים על הדרך.

השנה הזו, אני בת 44 ומאז שהתחלתי להרגיש בבית כשמלאו לי 42 אני פשוט כמו חוזרת על עקבותיי ושמה לב כמה אני כאילו אותו דבר, צועדת בחורבות שיח מוניס- כלומר באוניברסיטת תל-אביב אבל לגמרי שונה! לא תלויה בסיפור, בהצלחות/כשלונות במה יגידו שכל-כך מלווה אותך כשאת פוסעת צעדים ראשונים בעולם של גדולים….

או כמו חנוכה. זכיתי חנוכה הזה, לסייע בהוראה של ריטריט ויפאסאנה של עמותת תובנה. בפעם האחרונה שהייתי בריטריט כזה, שירתתי במטבח והייתי בהריון, חודש רביעי או חמישי, זה היה דצמבר 2012 ובדיוק הספר שלי יצא לאור. כמה אי נחת (דוקהה במונחים בודהיסטיים) כמה ציפיות/אכזבות וחיצים התחוללו בי, וכמה תרגול של נוכחות, של לחזור לגוף, להווה, למה שישנו. הריטריט הזה שהסתיים שלשום היה חוויה של מטר פירות וממתקים שניתך עליי, מה שנקרא בשפה הבודהיסטית "פירות התרגול". ומה אספר ומה אומר זה מתוק וטעים וחופשי כל-כך שאין לי מילים ואלמלא האתר לא היה נסגר והייתי רוצה כמו להנציח את מה שישנו, כי בכל זאת האני שלי עוד רגיל להתנהל כך, (ראו דצמבר 2009 רשימה מבולבלת שברורה רק לי על ריטריט חנוכה) כנראה שלא הייתי כותבת רשימה זו.

אז מוזמנים לעקוב אחריי, לפחות אני מוזמנת. תודה למקימי האתר המופלא הזה שבהחלט הועיל בכוונתו להוסיף לתיקון עולמנו השברירי. שמחתי מאוד להיות חלק, שכנה ברשימות.

ולסיום פעילות שאני מאוד ממליצה ללכת אליה. אישית לא אוכל להגיע כי אסייע בהנחיה  של עוד ריטריט של תובנה, העמותה ששינתה ושיבחה את חיי, באופן שאולי אנציח פעם בספר או בסרט. מדובר ביום סולידאריות עם כפר קטן הגובל בירושלים, הכפר וולאג'ה. הנה כל הפרטים בשבת הקרובה ה4.1

שמעתי ממורת הדהרמה לילה קמחי שסיפרה על חבר, סופר שהצליח שהיו לו תמיד שתי רשימות. אחת של דברים שהוא צריך לעשות ואחת של דברים שהוא רוצה לעשות. לצערו הוא שיתף אותה, כמעט ואף פעם הוא לא הגיע לרשימה השנייה. שנזכה לחיות כמה שיותר ברשימה השנייה. אותו סופר נפטר במפתיע מסרטן, לא עלינו, אבל כן, ברור שכולנו נמות וזו סיבה נהדרת לצאת מעורנו ומגבולותינו המדומיינים.

והנה רואה שאני לא מצליחה להיפרד… היום ישבתי בקפה פועה ביפו עם הבת שלי. רק אני והיא. אחרי עשרות חגיגות במקום ההוא, וגם דייטים כושלים ועוד ועוד. הקראתי לה שם את הספר שרכשתי בהוצאת צלטנר הסמוכה. ספר על סימון דה-בובאר במסגרת סדרת נשים גדולות. מספרת זאת כי התרגשתי עד דמעות. דמעות של הפתעה והתרגשות תקפו אותי, נחתו עליי בדיוק כמו פירות התרגול, הזכות הזאת לחיות בכבוד שמגיע לנו, בכבוד שמגיע לנו לכבד את עצמנו. איזה תענוג החיים האלו יכולים להיות.

img_20180107_112730886img_20191111_125127799

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: