ארכיון מחבר: avigailgraetz

אמא, מתרגלת ויפאסאנה- ראייה בהירה המובילה לחופש, מלמדת מיינדפולנס , כתבתי את הספר "בת של רב" שתורגם לאנגלית ומספר מחזות שעלו על במות, האחרון ביניהם "למקרה שלא אהיה בסביבה".

פריז בגיל 43 לראשונה ולבד….

אז אחרי שבגיל 43 החלטתי שבעקבות ההשראה שלי יעל שמחה פזואלו אז גם אני- "אולי אני לא אצליח בסוף אבל אלו חיים יהיו לי כשאנסה" הנה סרטון שלי מדברת עליה

אז ב43 הגעתי לחרמון לראשונה, ופתעל'ה פתאום גם לפאריז. אחרי שעשיתי שני סרטים קצרים, אחד עוד בחדר העריכה אולי שם יישאר, אבל עסקינן בפאריז ולא בחיים שיש לי כשאני מנסה פשוט להיות האדם ששוהה בטרם יחלוף….

פריז- אותה אחת שהייתי שומעת את השיר של יעל נעים כשאני בניו-יורק וחולמת וחולמת… ולא יודעת בכלל על מה. על האייקון המשונה הזה. איזה חלום חברתי, משותף לפריבילגים. חלום של דימויים שמזכיר לי למה חשוב לייצג וכמה שזה כוח. אז כתבתי את הספר הראשון על בית קונסרבטיבי בישראל, אז זה עזר לי? זה מעניין מישהו? אולי אם אעשה על זה סרט… טוב, פריז זה לא יהיה.

אז עכשיו אני בפאריז, עם הספר החדש של דוד גרוסמן שמחבר אותי לחלומות ולכתיבה ולמשפחה ולאמהות ולייצוג של סבתא בעולם הספרות העברית. (עוד דבר שעשיתי בספרי הצנוע) אגב- אחד הדברים שהכי בולטים לי בחופשה העצמאית שלי שכאן אינני אמא. אני רואה את האמהות לילדים צעירים, שלי בת שש, ואני כל-כך שמחה להיות נטולה. כן, לכמה ימים, זו הוויה מופלאה, חלילה וחס, שלא תחלוף מהעולם, ההוויה, אבל בינתיים כן, נהדר.

לקטקומבות היה תור ארוך מידי, וחשבתי שבשביל להתקרב למוות, יש לי את כל החיים. בינתיים בבית קברות מצאתי את סימון דה בובאר שעזרה לי להיות אשה וקראתי פעם שהיא תאהב את כל מי שיאהב אותה, תמיד וזה ניחם אותי. אז נתתי נשיקה, אומנם חיוורת, אבל נתתי, ואת החתול הססגוני בבית הקברות המפואר- שמה כדי להזכיר לי פוסט על ניגודים בפריז ובכלל.

וכן, תמיד נהדר גם להתרחק מהמולדת, וכל מה שזה אומר, גם על כך ציטוט מגרוסמן בהמשך, אבל לדעת שאני בלב של אנשים גם במולדת  של פלסטין, אפילו הגיע אליי מסר משמח משם הבוקר. בסוף הרי כולנו ניקבר זה ליד זו, כמו במונפארנס, אז מה הטעם בכל האיבה הזו, מה?

IMG-20190621-WA0043

יום מענג, קריאה משובחת, הלובר שלא נכנסתי אליו באופק

img_20190622_195723417

שתי סבתות, אולי, יושבות בכיכר הרפובליק היכן שפסל אישה עם הכיתוב- ליברטה (חופש)

img_20190622_192550612

נשבעת שזו הגלידה הכי טעימה, וברור שהכי יפה שטעמתי בחיי

 

 

בענייני איילת שקד אני לפעמים מרגישה כמו נביאה… הנה ספוקן וורד שעשיתי בשבוע שעבר בסיום של סדנה מוצלחת ומומלצת של חבורת ה'פואטרי סלאם' המוכשרת.

שנות העשרים או אנשים שהם אני, שיכולתי להיות, שהם לא אני. ופרידה קטנה משכנה וירטואלית ומוכשרת- טלי לטוביצקי

הספר החדש של יערה שחורי הפתיע/בלבל/סקרן/הסעיר/הרגיע והחמיץ את לבי עוד לכשראיתי את כותרתו.

משהו דומה באיזה אופן קרה לי גם עם הספר הנהדר של ננו שבתאי 'ספר הגברים' וגם עם הסרט הנהדר 'אנשים שהם לא אני', למרות שהיוצרת שלו הדס בן ארויה, בניגוד לשבתאי ושחורי, היא דור מתחתיי.

הסרט אותו היא יצרה עוסק במשולש הקטן של שדרות בן-ציון בו העברתי חמש שנות רווקות, שלמרות שהן חלפו מזמן הותירו בי משקעים, שחשבתי לכתוב עליהם ספר- 'הגבר החמישים' אבל אז לא, ושוב הם מבעבעים אבל אחרת בשנות העשרים הצלול כקרח וממיס את הלב של יערה שחורי.

הרבה את מוצאת עצמך מתלבטת, ופתעל'ה פתאום (כמאמר ליאורה ריבלין דמות האם בסדרה המופתית 'המנצח') החיים מתרחשים לך.

את מתחבטת לכתוב או לא לכתוב, להחמיא אבל מי אני, ואם ניפגש ומה יגידו, ומי בכלל יקרא ולמי בכלל איכפת ומי את, מי את?

את זו שבכל רשימה כבר שבועיים מחפשת מי משכנייך יכתוב על טלי לטוביצקי, חברת רשימות, שכנה יקרה וירטואלית, שכמו שחורי ושבתאי, וודאי פעם התכתבן, בטוח את רצית ממנה משהו, בטח יצירותיכן פורסמו זו לצד זו, או זו לאחר זו, באיזה כתב עת, אולי גם היא ישבה באיזו וועדה שהגשת לה משהו ודחתה, וגם היא כמותן התקדמה לה במשעולי הספרות והאקדמיה, ואת רק את, גם גם את, ולמי איכפת, כי הנה טלי כבר איננה.

וכל המה יגידו, ושנות העשרים שמתחילת 2019 מהדהדות לך בעוצמות, בכל מיני צורות וכמה טוב שיש עוד ספרות ונשים ושמאל, אם יורשה לי, ואת הזכות לומר לא וכן ועל הזין שלי, אפילו שאין. ואיזה מזל שיש פות ומפות שהבודהה הותיר שמצביעות כולן לחופש.

ולא רק בחופש הגדול הכל אני יכול, אלא כל רגע ורגע. ובגיל ארבעים ושלוש להגיע לראשונה לחרמון עם הילדה שלא חלמת שתהיה לך ועדיין את תוהה ויודעת שהיא לא באמת שלך, וכמו אחרונת או ראשונת המעריצות לקחת מן תמונה שאולי תשמח את היוצרת כמו שהיה משמח אותי לראות את ספרי שלי.

ומה שאהוב עלייך- בוודאי תעשה לשכנייך/עמיתיך- נשים אשר העזו לפרוש/לפתוח חלון/להאיר את הפצע ולתת את קולן המתפכח לבנות העשרים שעכשיו ולאלו שהיו/שנכוו/ששרדו ולאלו שיגיעו חזקות ואוהבות יותר.

ושוב מתלבטת אם לפרסם או לא, שעת לילה מאוחרת, ולמי איכפת ומי יקרא, ובכלל לא יצא שהמלצת, וגם לא הספדת כמו שצריך, ותמיד שעטנז, תמיד…

אבל הרי את משנה את שם הבלוג הנטוש שלך לשם החדש. והרי את… ומי אם לא את….

Turn your deadlines into life lines

 

שנות העשרים בחרמון

רשימה שמאוד אהבתי בהארץ שנוגעת באיזו מהות- מה מסתתר מאחורי הקמפיין יהודישראלימני

כשמביטים בסורגים האלו אפשר להרגיש ממה מורכב הכלא שבתוכו אנחנו חיים

אלון עידן

הקמפיין של הימין החדש הוא קמפיין קלאוסטרופובי. החיבור נטול המרווחים של המילים "יהודי", "ישראלי" ו"ימני" יוצר תחושת מחנק. אדם שמביט בשלטים הענקיים ונתקל בהלחמה המשולשת עלול להרגיש שהוא נמחץ בין מושגים. גם אם חשב לתומו שהוא יהודי וישראלי וימני, הוא בכל זאת קיווה שבין היהודי לישראלי יתאפשר לו להיות מדי פעם סתם חובב כדורגל, או שבין הישראלי לימני מותר יהיה לו מדי פעם לצאת, לשתות ולדפוק קצת את הראש. אז זהו, שלא: הימין החדש מודיע לו שבין היהודי לישראלי לימני אין מרווח לשום דבר, הזהויות רותכו זו לזו, אין יציאה, אלו הם חייך.

אבל דווקא לקלאוסטרופוביה הזאת יש כוח. לא פוליטי, אלא א־פוליטי, אנושי. דווקא כשמביטים בסורגים האלו — יהודישראלימני — אפשר להרגיש ממה מורכב הכלא שבתוכו אנחנו חיים. הכלא הזה לא קשור בהכרח לימין החדש. בנט ושקד בסך הכל מספקים רזולוציה איכותית יותר — נניח K4 — שבעזרתה אפשר להבחין במה שלעתים נדמה כבר כבלתי ניתן להבחנה: הקבלה הכמעט מוחלטת של אנשים את המושג "זהות"; האופן האוטומטי שבו הם עוטים על עצמם בגדים שמישהו אחר תפר עבורם; הטבעיות שבה הם לובשים "יהודי", גורבים "ישראלי" או עונדים "ימני", או לחלופין רוכשים את חליפת שלושת החלקים המוכרת — "חילוני", "שמאלני", "ליברלי" (דמיינו שלט "חילונישמאלניליברלי", רק כדי להמחיש את המחנק).

מעניין אם כשאדם מביט בשלטי הענק האלו הוא תוהה בינו לבין עצמו: האם הזהויות האלו הן אכן אני? האם בחרתי בהן בכלל? האם הן נכפו עלי? האם כדי לעמוד בהגדרות שהן דורשות אני נאלץ לבטל חלקים בתוכי? או להוסיף חלקים שלא מתאימים לי? ובכלל, האם להיות אדם במובן העמוק של המילה זה לא אומר דווקא להתנער מזהויות, להשתחרר מהן, להיות חופשי?

 

התשובה היא ככל הנראה לא. ההפך הוא הנכון: את התגברות מה שמכונה "שיח הזהויות" אפשר להבין כהעדפה ברורה לעטות עוד ועוד זהויות, עוד ועוד אפיונים, עוד ועוד הגדרות, עוד ועוד הגבלות, עוד ועוד בגדים — העיקר לא להיוותר עירומים. יותר מאשר האי־נוחות שכרוכה בהכפפה של העצמי למאפיינים זהותיים, האדם חרד מאפשרות של ריקנות, של בדידות.

כך שאת "שיח הזהויות" צריך אולי להבין לא רק כ"שיח" במובן של שיחה, אלא כשיח במובן של צמח עם ענפים רבים שמסתירים את הגוף העירום. "שיח זהויות" לא רק כאוסף של בעיות ומאבקים — מוצדקים יותר או פחות — אלא גם כאפשרות של פתרון. כי יותר משאלות תרבותיות, מעמדיות או סוציו־אקונומיות, העיסוק בזהות עשוי לפתור בעיות קיומיות. החרדה שכרוכה בלעמוד לבד מול העולם כשאתה נטול זהות, נטול הגדרות וללא בגדים; החשש לא להבין מה תכלית הדברים, ומדוע אתה פה, ולמה בעצם שלא תעזוב — לעתים מפחיד יותר מאשר להיאבק עבור דבר מה בעל משמעות מוגדרת ומאפיינים מובהקים.

***

המשמעות היא בלב העניין. יותר נכון היעדרה. אם מות האלוהים ומות האידיאולוגיות הגדולות הותיר את האדם נטול נקודות אחיזה חיצוניות, הרי שכעת הנפש האבודה מבקשת להיעטף על ידי מגוון של זהויות שמגנות עליה מפני האיומים המטפיזיים עתיקי היומין — חרדת המוות וחוסר המשמעות.

ובקפיטליזם כמו בקפיטליזם: כדי למלא את החלל מיד נבנים עבור הצרכן אינספור קניונים או לחלופין חנויות בוטיק של זהויות, והאדם עובר ביניהם, לבד או עם חברים, מודד זהויות, מדי פעם מחליף ביניהן, לעתים משתעשע מול המראה עם זהות קצת פרועה, או בעצם שמרנית, תלוי במצב הרוח, תלוי מה הטרנד.

מהרגע שהאדם מניח על עצמו בגדים שמכסים את ערוותו הקיומית, הוא כבר יעסוק באינספור בעיות נלוות: האם הבגד במידה הנכונה, האם איכות הבד טובה דיו, האם לאחר יש בגד נוח יותר, יפה יותר, יקר יותר. העיסוק הזה — למרות התסכולים והמצוקות שהוא מביא עמו — הוא במידה רבה גם משכך כאבים.

אבל הזהות לא רק יוצקת משמעות, היא גם עשויה להועיל בכל הקשור לסילוק מאבקים פנימיים. זאת משום שכחלק מההיערכות למלחמה החיצונית בזהויות מנוגדות, היא מאגדת חלקים בנפש שלא בהכרח מסתדרים זה עם זה. במילים אחרות, במקום להילחם בעצמך — בחרדות, בדיכאונות, במצבי רוח, במגלומניה, ברגשי נחיתות — הזהות אורזת את כל חלקי הנפש המפורקים, מדביקה אותם זה לזה ושולחת את החייל לחזית. כמו שביבי לימד אותנו: אויב חיצוני, איחוד פנימי.

***

לעתים צריך להיזכר באמת הפשוטה: אדם לא נולד יהודי. ולא נולד ישראלי. ולא נולד ימני. וגם לא שמאלני. וגם לא נוצרי. וגם לא צרפתי. הוא גם לא נולד מזרחי. וגם לא אשכנזי. וגם לא דתי. וגם לא חילוני. כל אלה הם מעין סיסמאות גיוס של צבאות זהות, והפיתוי להתגייס גדול כי ככל שתהיה חייל נאמן יותר, כך תרגיש שייך יותר ומוגן יותר; ומצד שני, ככל שתבקש להיפטר מהמדים ולהשתחרר מהצבא, כך תותקף יותר, תופקר יותר ותיאלץ להלך בגפך תחת השמש היוקדת של מדבר חוסר המשמעות. אבל לעתים עדיף למות מצמא לבד במדבר מאשר למות כיהודישראלימנירושלמילדותיסודיצוגיחידאי.

אמון וחוסר אמון- דברים שלמדתי מהקולנוע הישראלי- פלשתינאי לאחרונה

בין מיינדפולנס ליצירה יש לי עיסוק קטן פעם בשנה בקולנוע ישראלי.

כבר כמעט עשור שהתמזל מזלי ללמד כל שנה סמסטר סתיו לסטודנטים זרים באוניברסיטת בן-גוריון בבאר-שבע.

שם הקורס הוא החברה הישראלית דרך הקולנוע הישראלי ואני נהנית להקרין סרטים, מנסה לגוון לעצמי כל שנה ולראות איך הקולנוע וגם החברה הולכות ומשתנות להם.

השנה הראתי שני סרטים שהעלו על פני השטח תמות שאני עוסקת בהם גם בתרגול הבודהיסטי שלי. אמון וחוסר אמון. והנה כתבתי על זה פעם ממש מזמן כאן בטור האישי שהיה לי פעם.

הראשון היה הסרט עומאר של האני אבו-אסעד. סרט פשוט מצויין בכל רמה אפשרית והנה לא רק אני והתלמידים שלי חשבו כך- ראו ביקורת וגם זאת .

מה שמתגלע בסרט שבאמת עובד מצויין כסרט מותח, מרגש, עצוב ומצחיק הוא חוסר האמון שקיים בתוך החברה הפלשתינאית. חוסר אמון אלו באלו בגלל התוצאה של הכיבוש. מה שנקרא- הכיבוש משחית. אנחנו הישראלים תמיד אומרים שהכיבוש משחית אותנו אבל הסרט מראה שהכיבוש משחית גם את החברה הפלשתינאית בגלל כל סיפורי ההלשנות, המעצרים, הפחד התמידי שהם מצויים בו. חוסר אמון ובטחון בעולם זו הוויה מאוד כואבת ומטלטלת. לא בריאה לנפש ולגוף. למעשה הסיבה שאנשים פונים לדת, לאמונות בדברים מסויימים מגיעה מחוסר האמון הבסיסי הזה בחיים.

לצערי, בשנה האחרונה נתקלתי בעצמי עד כמה סיפורי המעצרים/ההלשנות נוכחים בחברה הפלשתינאית בהקשר של החברה הישראלית המאפשרת למאות נערים להיות כלואים בבתית כלא צבאיים, בעינויים. הם קוראים למשתפי"ם בכלא- ציפורים, וזה לא ייאמן כמה ממוסד זה. בכל כפר כולם יודעים שמתישהו תגיע אליהם עונת המעצרים ואז מתרחש גל כזה כי אי אפשר להיות בכלא בלי למסור איזשהו שם. וכך אוסרים על כל מיני סעיפים וחצי שנה במקרה הטוב עוברת עד שהראשון משתחרר עם קנס וטראומה לכל החיים ועד שהאחרון- בערך שנתיים משתחרר גם הוא.

הבודהה מציע לפתח אמון ברגע הזה, כי האמת שזה באמת הדבר היחיד שבטוח וזמין לנו להתבוננות וגם לשינוי ולצמיחה. עכשיו יורד גשם וקר וזהו זה. מה יהיה אחר-כך? באמת אללה הוא אכבר….

הסרט השני שלמדתי ממנו הוא סרטו של אבי נשר מ2016- החטאים. עוד על חטאים כאן. ורק עכשיו כשאני כותבת רשימה זו, מבינה שממש לא התכוונתי להשוות בין אתם יודעים מה. באמת באמת שלא.

הסרט מבוסס על סיפור אמיתי ומספר סיפור משפחתי שאפשר להזדהות איתו, על אף שמדובר במשפחה שהיא דור שני לשואה. דבר שמאוד עניין את הסטודנטים שלי שמאוד אהבו והתרשמו מהסרט.

סטודנטית אחת האירה את תשומת ליבי, שבעצם התהליך שהדמויות עוברות הוא תהליך של רכישת אמון אלו באלו. שוחחנו על כך שבתקופת השואה, משהו בסיסי שנשבר בעולם, הוא תחושת האמון בבני-אדם, גם בקרובים לך ובדרכים מאוד עדינות הסרט עוסק בזה כחוט השני וזה חלק מכוחו.

IMG-20180708-WA0005

זאת אני, לפני עשרים שנה בדירתי הראשונה באבן גבירול, סטודנטית לקולנוע- שנה ראשונה.

 

"למצוא מתוכו את האור" חליפת מכתבים מרגשת שיצאה כספר בהוצאת כרמל

תמיד אהבתי ספרי מכתבים.

עוד ממכתבים לצופיה, דרך גרוסמן ועוד.

כשקיבלתי מלגה בספריה הלאומית התחלתי בשאיפה לכתוב רומן מכתבים שכזה והבנתי כמה זה מורכב. כן, יכול להיות שנמשכתי לכתיבה הזו כי היה נדמה לי כי זה קל. אך משהסתבר לי שמוחי (הייתי קצת אחרי לידה) אינו כשיר במיוחד לכתיבה, ובוודאי לא לכתיבת רומן מכתבים זנחתי את הרעיון.

ואתמול הגיע אליי הספר המיוחד והמרגש שגם הגודל שלו, המראה שלו, וגם ההתכוונות שלו כל-כך מדויקים, וכמו שאומרת הקלישאה, לחובבי הז'אנר (ולא רק כמובן)- כולם מתאימים ככפפה ליד. הנה הספר בהוצאת כרמל

לקרוא חליפת מכתבים במיוחד היום כשכמעט איש אינו כותב מכתבים זו חוויה מעניינת מאוד.

הרשימה הזו היא לא ביקורת מסודרת אלא המלצה חמה חמה וגם כמה מחשבות שעלו לי בקריאה.

  1. מוזר לקרוא חליפת מכתבים כשאתה מכיר צד אחד. אני "מהצד" של המורה אילן לוטנברג, מורה יקר ואהוב מעמותת תובנה, ששנים רבות מלמד אותי המון. את ליאורה אליאס בר-לבב שאיתה הוא מתכתב לא זכיתי להכיר (למרות שבהערת אגב באחד ממכתביה, אני מבינה שכנראה נכחנו פעם במפגש משותף של יום פתוח של תובנה ביפו בשנת 2005) אבל משהו בד.נ.א שלנו מרגיש מוכר ומאותו הכפר. (במובן היהודי, האמהי, השיפוטי). הדיבור על כך שכולנו לא כל-כך נפרדים כפי שנדמה לנו הוא נושא בספר, ומעניין שזו גם הייתה חוויה בקריאה.
  2. ליאורה נפטרה בשנת 2006. העובדה שהיא מתה ברורה לקורא מעטיפת הספר, מההקדמה וגם כי היא הצצתי לסוף וראיתי בדיוק מתי. ולמרות זאת מדהים לראות תוך כדי קריאה איך מתעוררת הציפייה שיהיה סוף טוב. איך המיינד מצפה למכתב נוסף ממנה, המיינד דוחה את הקץ ורוצה שלא ייגמר לעולם. וזו כמובן גם תימה שעולה בספר, במובן של ההאחזות הגדולה שלנו במוח, על כל המשתמע מכך ובחיים עצמם.
  3. קראתי את הספר בסוף שבוע הזה בו התלבטנו אם לנסוע לפעילות של דהרמה מעורבת חברתית בביקור בכפר האהוב דיר איסטיה בו לא היינו הרבה זמן לבין השתתפות ביומולדת של ילד מהגן של הבת שלי. הדילמה בין החיים הקטנים, בין העשייה או הרעיונות הגדולים, כמה 'לא נעים' עולה מול כל מיני אנשים, כמה כל זה תופס אחיזה בראשנו ובהתנהגותינו וכמה רק חמלה וקבלת המצב האנושי המבולבל שלנו הכרחיים ובאמת יכולים לעזור. אין תשובות נכונות.
  4. קשרים אנושיים. באמת זו חידה, איך הם נרקמים, כמו גם יצירות ספרותיות. כמה אלו ואלו יכולים להיות מזור אמיתי לנפש, וכמה כיף שזו אפשרות כל-כך מיידית. מחזק את דברי הבודהה שהאדם יכול להציל את עצמו, ביצירת עצמו וחיבור לאנושיות שלו- שכוללת כמובן אנשים אחרים.
  5. לא מספיק שהחלטנו לא לנסוע לכפר, אחר-כך נתקלנו בקשיי הבת שלי לתת מתנה לחבר היומולדת. היא לא רצתה שניתן והייתה מוכנה לבכות שעה ארוכה. החלטנו לעמוד איתנים ולומר לה שלא הולכים ליומולדת בלי מתנה. זה מצחיק כי אנחנו בעצמנו הרבה פעמים הולכים לאירועים ללא מתנות, אפילו כ"שצריך". היה בוקר סוער ומענין, מלא חמלה ונוכחות אבל כמובן ששמתי לב שבראשי עוברת המחשבה- מתי אחזור לקריאת הספר, שם חלק מכאבי הפרידה של ליאורה הם מבתה בת החמש. בדיוק בגיל הבת שלי.
  6. אין לי מושג איך הספר יקרא בעיניים של 'זר'. לא שיש דבר כזה, אבל זו אותה תהייה שיש לי אל מול ספר היומנים החדש של מורתי האהובה יעל שמחה פזואלו. הדהרמה (מה שלימד הבודהה) היא מצד אחד כל-כך אוניברסלית, עמוקה, בלתי תלויה, מצד שני, מקוטלגת בראש כדבר אחד. אותו הדבר אפשר לומר בעצם גם לגבי מחלת הסרטן, המעוררת רתיעה כל-כך עצומה וגם היא באיזה אופן כוכבת שני הספרים הנ"ל.
  7. הספר הזה יקר ערך בעיני ומצאתי אותו כדבר הכי נכון לשבת זו. תודה אילן וכל הנוגעים בדבר שהוציאו אותו לאור!
  8. מצרפת תמונות הקשורות לכתיבה ולחיים…. צולמו בלאוס ובתאילנד
  9. IMG_20180113_161651485IMG_20180201_172455600_HDRIMG_20180808_171236079

יפן עם ילדה בת חמש

אמצע אוגוסט 2018 מצאנו עצמנו עם בתנו בת החמש וחצי בטוקיו. העיר שנמצאת בהמלצות- היכן לבקר בעולם לפני שיש לך ילדים.

{מה שכן- אם כבר נוסעים עם ילדים ליפן, כדאי לפני גיל שש כי אז לא צריך לשלם על נסיעות. לא רכבת, לא אוטובוס, לא פס יומי, כלום! עד גיל שש!)

ב"מצאנו עצמנו", הכוונה היא שני הורים פרילנסרים בנשמה, בודהיסטים בהגדרה, בלגניסטים דור שני ומזל מאזניים קלאסי. כן שנינו. יפן היא מקום של תכנון, סדר וארגון, כל הזמן חששנו שיגרשו אותנו. מזל שאת החודש של לפני הנסיעה בילינו בקופנגן תאילנד, כך שיכולנו קצת להתארגן, כלומר לקרוא טיפונת ולהוריד את אפליקציית בוקינג.

הקלישאה נכונה, כדאי לתכנן את יפן מראש. בחוסר תכנון אתה מוצא את עצמך משווע למקום כמו גן חיות שיש לו מפה מסודרת וגבולות. וכן, זוהי המלצה על גן החיות בטוקיו! אפרופו חיות, לא הזכרתי שאנחנו צמחונים/טבעונים. לא קלה הייתה דרכנו ביפן.

למה נסענו? למה לא.

יצא לנו מסלול מעגלי מלא בהפתעות וכל טוב וכמובן גם דברים מבאסים.

לא הרבה, סתם כאלו של החיים. ובעיקר טוקיו שקיבלנו המלצה חמה לדלג וכמובן שלא לקחנו אותה. לא שאני מצטערת שטעמתי את טוקיו אבל אכן אותה כדאי לתכנן. לא נסענו לטיול יום לקאמקורה, לאודיבה- האי המלאכותי, בגלל הצמחונות לא הלכנו לשוק הדגים וגם דיסני היה נראה לנו מוגזם. איכשהו גם את הארמון הקיסרי פספסנו.

הדבר היחיד שיפן לא מצטיינת בו, חוץ מאוכל צמחוני, זה גני משחקים לילדים. אז הרבה אתגרים היו קשורים לילדה הזורמת שלנו, אבל יותר מכך לנו. נסענו איתה מאז הייתה בת שנה להרבה מקומות בעולם, אבל בעצם אף פעם לא עשינו טיול של ממש. תמיד אנחנו משתקעים בדירה או בחוף ולא ממש עושים אטרקציות אלא יותר חווים את המקום. ביפן זה פחות היה אפשרי. אולי בפעם הבאה.

טוקיו– חמישה לילות (בדיעבד בגלל המיקום וההלם היינו מפחיתים) היינו שלישי עד ראשון.

התוכנית היחידה בטוקיו הייתה הקרנבל הברזליאי שיצא בדיוק ביום שבת שהיינו שם, וכן, זה היה הזוי כמו שזה נשמע, ביקור באולם התצוגה של סוני- לעשות ביקור מולדת למצלמה הדנדשה של הבנזוג ומדיטציה במנזר זן שקשה למצוא. את המנזר לא מצאנו, אבל מצאנו את בית הקפה לינשופים, מסעדה טבעונית בתחנת רכבת- נדיר ביותר, ובית דירות מדליק אך ממוקם גרוע שאפשר לנו חדר בגודל ממש סביר ונוח כולל מכונת כביסה.

מצמוטו (מטסומוטו) – עיר מקסימה, נוחה ויפייפיה, ההמלצה מבלוג של ישראלים לשהות בריוקאן אמיתי שגם נותן אופניים הצילה אותנו למרות שלאופניים לא היה מושב לילד ובנזוגי הרכיב אותה כמו בימים עברו מאחורה, אבל היא התל-אביבית המיומנת בכיסאות לא שמה לב ורגלה השתפשפה בגלגל. כן, מאוד לא נעים זה היה. את יתר הזמן במצמוטו בן-הזוג ישב על המושב האחורי והנסיכה על הכסא.

במצמוטו היינו שלושה לילות- טיול כוכב מה שנקרא אצל יודעי החן. ראשון עד רביעי. יום אחד בטירת מצמוטו וסביבותיה, יום אחד בסכר שנמצא באלפים היפנים ויום אחד באלפים היפנים, שמורת קמיקוצ'י שהיינו חכמים ושילבנו אותה בדרך לטאקיאמה. בכל מקום ביפן יש לוקרים בהם אפשר לאחסן את הציוד. זה רק עניין של כסף.

טאקיאמה– עיר חביבה בה היינו במלון סופר מרכזי (כמה מרכזי? ממול תחנת הרכבת/אוטובוס) אבל כמו של פעם עם חדר קטנטן, פצפון כמו בסיפורים היפניים. רביעי עד שבת. גם פה עשינו טיולי כוכב. יום אחד לעיירה הציורית- הידה שם נכנסנו למוזיאון המדמה את החיים היפניים של פעם. באף מקום אחר בעולם לא הייתי נכנסת למשהו שכזה, כפר פולקלוריסטי, אבל איכשהו ביפן זה עובד וקסום. יכולנו להראות לבת איך חיה נוריקו-סאן עם קירות מנייר, גידולי אורז ועוד, עם מה היו משחקים ועוד. יום שני בילינו בטאקיאמה עצמה שיש בה שרשרת מנזרים, בתי קברות ומוזיאון צעצועים של פעם. יום אחד הקדשנו לשירהקאגווה- עיירת הגלויה בגשם שוטף שממנה המשכנו לקנזוואה בלי המזוודות שלנו. שוס אמיתי של יפן. בלא הרבה כסף אתה שולח את המזוודות שלך (במקרה שלנו שני טרולי קטנים) והן מחכות לך ביעדך הבא, ולא סתם, אלא בחדר שלך!

קנאזוואה– החלטה של הרגע האחרון בדרך מהאלפים אל קיוטו, עיר מגניבה כמו שיפן יודעת להיות. שם היינו באכסניה משונה, שלקח לנו זמן להבין שהריח המשונה בחדר הוא ריח של מחצלות טאטמי טריות, שזה בעצם קש. לילה אחד ומשם לקיוטו.

קיוטו– לומר קיוטו זה כמו אני אוהב אותך. שם כזה שממיס אותך. ידענו שנאהב אותה, יותר נכון אני ידעתי ולכן מלכתחילה העדפנו אותה על פני אוסאקה ותכננו לשהות בה, לצאת לגיחה של יומיים להרים ולשוב אליה. לא ידענו שבזכות הטייפון "ניתקע" בה שבוע שלם ונפליג ברכבת כמובן, גם לנארה ולאוסאקה (באותו יום!) אבל זאת באמת הייתה היתקעות מבורכת. ראשון עד ראשון.

קינחנו בהאקונה– אזור סופר תיירותי מימים ימימה, שם קוד לטיול יפני, ואכן אפילו בסרט היפני החדש, אהבתה מרתיחה את מי האמבט, האקונה מוזכרת כיעד שכזה. אבל מיליוני יפנים לא טועים (חוץ מטעמו של תה ירוק) וכך למרות ההמונים, ההבטחה לראות את פוג'י, זה היה קינוח מושלם שממנו נסענו ישירות לשדה התעופה בטוקיו. ראשון עד שלישי

אכזבות וציפיות

במקום שיש בו ציפיות יהיו אכזבות. האכזבות מופיעות כי תמיד יש ציפיות קטנות שלא שמים אליהן לב. יפן היא יפן ומזמנת סט שלם של ציפיות מסוים ושל וואו. וואו מאופק ודיגיטלי כמובן.

בתור ילדה שהגיעה בגיל עשר לניו-יורק ושנאה אותה, ומאז הרגישה שם תמיד בבית, אני יכולה לשער שאולי יש בזה משהו דומה. להכיר דימויים של יפן ונוריקו-סאן ועולם אחר ואז להגיע ולפגוש. אישית לא עזבה אותי התחושה- 'שוואו, הכל-כל כך יפני'. וזה קסום וחלומי ומלא סתירות. תחושה של אמריקה כזו אבל כל-כך ספציפית ואחרת.

גם עכשיו יושבת פה בקפה, פחות משבוע מאז שחזרנו, ברקע ברוס ספרינגסטין ומממול הבימה ועוד כל מיני יעדים שלא הגעתי אליהם בחלומותיי. לוותר, להרפות על האני הכותבת, כמה חופש יכול להיות בזה.

מפרטת עוד קצת למעונינים….

טוקיו 21.8

זה התחיל בטיסה מהסרטים של אייר ג'אפאן. נכנסנו אחרונים לטיסה, כולם כבר ישובים, חגורים, דוממים. מאובזרים בנעלי בית ובכל מה שצריך. המערכת כבר מתנגנת, שקועים בסרטים, מספיק מקום לרגליים, לתיקים. בשירותי המטוס צנצנת אורגמי עם מברשות שיניים לכל דורש. האוכל כמובן אסתטי. מוודאים איתנו שאנחנו צמחונים, מניחים פתקית קטנה על המושב, מסמנים את המושב של שירה הילדה כדי להביא לה אחר-כך צעצוע לבחירתה.

נחתנו בשלום לאחר שהטייס הסב את תשומת לבנו להר פוג'י- גאוות המדינה. בתור להחלפת דולרים ראינו שורה מסודרת של מעריצות מחכות בתור מסודר למישהו חשוב, התברר כאליל נוער מסוים שפסע בשלב מסוים עם להקתו, נופף לתמונות והמשיך.

לקחנו אוטובוס- התקלות ראשונית בכמויות העובדים שיש ביפן. בחור לכל רציף, מחכה, מסדר את האנשים בתור, עונה לשאלות בלי אנגלית. קצת לפני הזמן, האוטובוס מגיע ובדיוק בזמן האמור יוצא לדרכו. יורדים לפי גוגל מאפס ומחכים לטוב. בדרך פוגשים בחור צעיר שסיים את ריצת הערב שבמזל עוזר לנו למצוא בשכונה המנומנמת שהתמקמנו בה בפאתי טוקיו את המלון- בית הדירות שהזמנו. הוא נעזר אפילו בשליח פיצה על טוסטוס שעצר.

התמקמנו בבית הדירות המרווח והיעיל ולישון אבודים בטוקיו, זה אנחנו.

22.8 אוכלים א.בוקר ברשת דניס האמריקאית, איפה זה ואיפה אמריקה. כן השגנו צבעים לילדה אבל לא הצלחנו להבין אם מותר למלא את כוסות הקפה או לא. וגם לא ממש שבענו.

אחרי יומיים בחדר בטוקיו עדיין לא הצלחנו להבין את כל פונקציות הכפתורים בניאגרה ואיך להדליק את האור במקלחת, הכל אוטומטי בצורות קצת מפחידות. בכלל כל הפועלים בכל מקום נראים כמו אנשי פליימבויל חבושים בקסדות פלסטיק מדונדשות. בהרבה מקומות יש שלטים רק באנגלית, בדרך כלל כשזה קשור לסדר וניקיון. זו הכותרת: GOOD MANNERS GOOD TOKYO

בטוקיו סמכנו שנסתדר עם מה שיש לעיר להציע- אז זהו שלא. צריך תוכנית יותר מדויקת ולדעת שתצפיות זה פחות מעניין בנות חמש. רצוי לברור טוב את האטרקציות הרבות בטוקיו כי רק להגיע לבניין השלטון העירוני של טוקיו היה מתיש וכנ"ל גם מעבר החצייה של שיבויה.

אחרי הקרנבל הברזילאי התמזל מזלנו להגיע לעוד פסטיבל יותר יפני, שהיה חוויה נהדרת. אומנם שירה בשלב מסוים העדיפה לשבת בתוך מספרה ולראות את המסתפרים (להסביר להם את בקשתה ולקוות שלא יזרקו אותנו החוצה, הייתה חוויה בעצמה) אבל זה היה מהפעמים שאתה מרגיש עד לאן יכולה האנושות להתפתח באופן כל-כל שונה.

לא היינו עצובים לעזוב את טוקיו אבל מצד שני נתנה טעימה של עוד.

טירת מטסומוטו היא בת 400 שנה לערך ואחת היחידות שהשתמרו מהתקופה ההיא, אבל זה כי מעולם היא לא הותקפה. רק חלק ממנה שרד בגלל שהחלק השני נשרף בגלל טעות של הטבח. קיבלנו הדרכה חינמית ממתנדב קשיש בשם פוג'י שעזר לנו עם סירובה של הילדה להיכנס ולטפס לטירה המרשימה שם פגשנו לראשונה את מרפסת הירח. בתרבות יפן לעשירים יש מרפסת ירח אליה יוצאים להביט בירח. מסביר משהו על התרבות שלהם, לא?

במטסומטו קיבלנו איזו המלצה על מקום שיש בו המבורגרים צמחוניים. בדרך לשם כהרגלנו שאלנו זוג יפניות אם זו הדרך הנכונה. באופן מפתיע שתיהן ידעו אנגלית כי עשו שנה באוסטרליה ומכיוון שכנהוג הן ליוו אותנו עד המסעדה, יצא שהזמנו אותן לשבת איתנו. הן הסכימו בשמחה כי ככה זה ביפן ואפילו נענו להצעתה של שירה לשחק במשחק הקלפים חתחתול. היה ערב בלתי נשכח.

ממטסומטו המשכנו לאלפים היפנים שמלאים בתיירים יפנים ומשם לטאקיאמה. הברקה שעשינו הייתה שבדרך עצרנו עם המזוודות והכל באונסן פתוח. אונסן זה מרחצאות חמים שיש בכל מקום. חמים זו מילה עדינה כי בעצם זה מים רותחים ביותר. בהרבה ממקומות האירוח זה חדר גדול עם בריכה לא גדולה ומהבילה אליה נכנסים אחרי שהתקלחת. אבל יש גם אונסנים פתוחים בטבע וזו חוויה נהדרת ממש. יש הפרדה בין גברים ונשים והמים מגיעים ממקורות טבעיים עם ריח גופרית.

בטאקיאמה פגשנו את המעדן הצמחוני האולטימטיבי- שיפודי אורז טבולים בסויה זולים וטעימים ביותר. מזכירים במרקם מרשמלו צלוי פשוט בגרסה מלוחה.

קאנזוואה זו עיר השוכנת בדיוק מהצד השני של טוקיו, אבל בכלל לא ראינו את הים. היא עיר שהמטיילים הישראלים ביפן מצויים בוויכוח מתמיד אם שווה "לעשות אותה" או לא. יש בה אטרקציה גדולה של גני זן יפניים ענקיים וטירות של סמוראים. אנחנו שמחים שנסענו אפילו רק ללילה אחד. זה בעצם המקום בו שהינו הכי מעט. אפשר היה להיות בה יותר. מצאנו סושי צמחוני בקלות ומסעדה הודית, ולמרות כל זה נהנינו לבשל באכסניה המגניבה שישנו בה. יש בקנזוואה איזו מגניבות באוויר של סטייל בינלאומי יחד עם הרבה מקום לתרבות היפנית העתיקה. קל להתנייד בה בפס זול לאוטובוסים העירוניים וזה תמיד טוב.

משם המשכנו בקלות לקיוטו האהובה. עם קיוטו היה לנו ממש מזל. היו לנו בבוקינג שלוש אפשרויות מוזמנות שלא הצלחנו להכריע ביניהן ורגע לפני תאריך ההכרעה צצה לנו אפשרות נוספת ללא אפשרות ביטוח אומנם אבל משהו בה היה נראה כל-כך מפתה שבחרנו בה. היינו אמורים לשהות בקיוטו שלושה ימים, לנסוע לקויה-סאן לשלושה ימים ולשוב לקיוטו ליומיים. בסוף בגלל הטייפון הדרך לקויה-סאן נחסמה ומצאנו עצמנו שוהים שמונה ימים בקיוטו באכסניה המצוינת הזו שיכולנו להשכיר בה אופנים עם כסא ילדים מעולה וכך חרשנו את קיוטו הקסומה באופניים.

הטייפון אילץ אותנו להיות יותר גמישים ממה שהננו ולחפש אטרקציות שלא התכוונו לעשות. למשל ביום אחד כל שלושת המקומות בהם רצינו לבקר היו סגורים בגלל הנזקים וכך מצאנו עצמנו בפס תיירים שלקח אותנו באותו היום גם לעיר נארה המפורסמת בבמבים המתרוצצים בה בחופשיות וגם לאוסקה שם אכלנו ארוחת ערב טיפוסית ומיוחדת וחזרנו לקיוטו האהובה.

היה עצוב לעזוב את קיוטו מלאת המקדשים, האומנות (מי אמר יויו קוסואמה) והזן (כולל "מקדשה של הלו קיטי") אבל זה שלקחנו את רכבת השינקסן המפורסמת עזר מאוד להתרגשות הבאה.

מקיוטו נסענו להאקונה- אחד המקומות הכי תיירותיים ביפן, אבל ביפן משום מה כלום לא מרגיש צפוף או המוני ויש מספיק פוג'י לכולם. מוזיאון האומנות הפתוח של האקונה הוא אכן כפי שכולם מבטיחים פנינה מיוחדת מאוד, וזאת למרות שחווינו אותו תחת מבול בלתי נפסק. לנסוע ברכבל מעל לוע של הר געש, לאכול ביצה קשה שחורה מבחוץ ולבנה מבפנים- בריח של גופרית ממעמקי הלבה

זהו. מהאקונה נסענו ישירות לשדה התעופה הדרומי של טוקיו. וגם עכשיו בזמן כתיבה עצוב לי להיפרד מחוויה פותחת מוח ולב שכזו.

לא ציינתי מסועי סושי מגניבים והניסיון למצוא אוכל צמחוני. את החותמות שיש בכל תחנה, אטרקציה מצויינת לילדים, את יער הקופים, את המיוחדות של מקדשי השינטו המצויים ומרגיעים בכל מצב, את הכיף בלראות תיירים מסתובבים בקימונו שכורים ועוד ועוד.

בדרך חזרה מיפן עצרנו בהונג קונג בעקבות המטוס ונשארנו שם ארבעה ימים. מצחיק "לנוח" בהונג קונג אחרי יפן. ישנו במלון עם בריכה ולמרות השוני המוחלט ממה שאנחנו מכירים, טופוגרפית- הונג קונג נראית כמו הזיה, סוג של חיפה שהשתגעה, בכל זאת בהונג קונג הרגשנו יותר בבית.

דווקא מלראות את השונות, הצלחנו קצת להבין באיזה קיצון יפן נמצאת. בהונג קונג הסמוכה ממש לא ראינו את הנימוס, הסדר, השקט, הניקיון, חוסר האנגלית, המוני היפנים, את התחושה שהגענו למקום חד פעמי שצמח אחרת. ביפן יש פערים גדולים כמו חוסר תקשורת בקרונות הנוסעים ושמירת מרחק לעומת האונסנים- המרחצאות הפתוחים לכל שם גברים ונשים, לחוד אומנם עירומים ומתקלחים זה לצד זה. חוסר הבנה בסיסי בתקשורת מצד אחד לעומת רצון לעזור בכל מחיר. אני חושבת שביליתי 20 דקות תמימות בבית מרקחת קטן בקיוטו, בניסיון להסביר לרוקח שאני חוששת שלבת שלי יש כינים בשיער. אולי אם הייתה איתי הייתי מצליחה יותר. מה שכן, אחרי שהשמיע לי תרגום שהוא חושב שזה עניין שמצריך בית חולים, הוא נתן לי מסרק.

אריגטו!!!!

למי שיש כוח ורוצה לראות סרטון של 25 דקות שבנזוגי הכין אפשר ללחוץ כאן ולצפות

זאת קיוטו בבוקר של הטייפון-

IMG_20180904_102556058_HDR

מתחילה קבוצת ישיבה שבועית בהנחייתי במסגרת דהרמה מעורבת חברתית בלב תל-אביב.

באורח פלא שנת 2018 הייתה שנת מפנה בחיי.

היא נפתחה בנסיעה ראשונה בחיים למזרח הרחוק באמת, כלומר לתאילנד וללאוס וזה בזמן שמחזה פרי עטי עלה לערב חד פעמי על במת צוותא בלעדי, נמשכה בנסיעת עבודה ראשונה לניו-יורק ושיקאגו (בעצם הראשונה הייתה לברלין, בנובמבר 2017) ובקיץ מצאתי עצמי עם בנזוגי ובתי בנסיעה חוזרת לתאילנד, יפן והונג קונג לחודשיים.

בין לבין לימדתי הרבה מיינדפולנס ובודהיזם למתחילים ולמתקדמים, ליוויתי מתמודדת במחלת סרטן שנפטרה, ועשיתי ניסיונות גישוש לתחום התסריטאות שבינתיים לא מעלים פרי. בעצם מקץ החגים מקבלת כל שבוע כמעט מכתבי דחייה, מי יאמר שאלו לא פירות.

למה אני מספרת את כל זה? לפעמים כדי להבין מה חשוב באמת, צריך להתרחק ממה
שנדמה כחשוב באמת. צריך להרגיש בבשר את האבחנה בין חופשה לחופש עמוק.
צריך להרגיש את העול המוסר ואת אנחת הרווחה כדי להבין כמה סטרס ועול מונח
עלייך ביום-יום.

דוקהה- הידועה בעברית כסבל, אי נחת, תחושת מאבק בחיים, יכולה במסורת הדהרמה להיות המורה הכי טוב שלך, החבר שלך. היא גם ככה נוכחת אז למה לא לתת לה תשומת לב? למה לא לראות מה לחץ, תחושת חוסר אונים, רצון לשנות ולהשפיע, תסכול וכעס יכולים ללמד ואף לסייע לנו לחיות את החיים הכאוטיים האלה ביתר חופש ושמחה.

בביקור הראשון בתאילנד שהינו במנזר של נזירי היער במזרח המדינה ובשהותי החוזרת באי קופנגן פגשתי נזיר תאילנדי שמלמד רק מדיטציה בהליכה. כל-כך כיף לראות איך דהרמה לא מפסיקה להיות רדיקלית ולהיות אמת שאי אפשר להתעלם ממנה. את המנזרים ביפן לא הכרתי מקרוב.

דווקא ההיכרות עם העולם הנזירי הבהירה לי את כוחה וחשיבותה של דהרמה מעורבת חברתית. כזו שנטועה במקום בו היא צומחת. כזו שגם נותנת לנו לפרוח בתהליכים אישיים אבל גם ניזונה מהדוקהה החברתית ומעיזה להסתכל בהם נכוחה.

אני מזמינה את קהל המתרגלים של תובנה וכל קהילה לצורך העניין, חדשים לדרך המיינדפולנס לצד שועלים וותיקים לקבוצת ישיבה בהנחייתי. קבוצת ישיבה של דהרמה מעורבת חברתית שמביטה עמוק פנימה אל האישי ומה שחולף בו אבל בו בעת לא מסיבה את מבטה מהסביבה.

נתחיל ב12.11 בימי שני ברחוב חובבי ציון פינת טרומפלדור בשעה שמונה בערב.

נשב לתרגל, נקרא טקסט קצר ולימוד, ונביא את מה שחי בנו.

נפגשים כל שבוע!

הדירה איננה נגישה, קומה שלישית בלי מעלית 😦

כדאי להביא כרית ואת עצמכם כפי שהנכם.

זה בלב תל-אביב אז הכי טוב ברגל, אופניים, תחבורה ציבורית- המון קווים כולל קו 4 עוברים בבן יהודה הסמוך מאוד, אבל יש גם חניונים.

פרטים מדויקים של מספר הבניין והבית ימסרו לנרשמים avigailgraetz@gmail.com

מצרפת כאן משהו שכתבתי על דוקהה ומתנותיה ועל דהרמה מעורבת חברתית.
איזה כיף שמכל השינויים שעברתי מאז 2011 (נהייתי אמא!!!) הטקסט הזה
שהתפרסם במדור ניו אייג' ועכשיו הוא שוכן במקור ראשון, לא התיישן והשתנה ועדיין נושא את סוד הדהרמה.
מחכה לחלוק וללמוד ממנו עוד ביחד איתכם.
בהתרגשות ובהודיה, אביגיל

 

DSC07856

ככה זה כשיש צלם בבית שיודע להכין שייקים כמו בתאילנד

"יצאה מחיי השאלה "מי חיפש אותי", ונוצר מרחב בו אני יכולה לשאול "מה אני מחפשת"". מתוך יומניה של יעל שמחה פזואלו ז"ל

לא היה לי משבר גיל 40. וכשהגעתי לגיל 42 הייתה לי שמחה עצומה בלב.

זה טיפשי אבל נולדתי וגדלתי כל חיי באשל 42 לכן עם הגיעי לגיל 42 הרגשתי שהגעתי הביתה במלוא מובן המילה. והמשכתי להרגיש זאת כל השנה שהייתה פשוט נהדרת.

עם סיום שנתי ה-42 (בשבוע שעבר) התחלתי לחוש בחוסר נוחות. בתחילה חשבתי שזה כי חזרתי מחודשיים בתאילנד-יפן-הונג קונג אל לב ליבם של החגים (למה כל-כך קשה לחזור לכאן?) אבל אז הבנתי שלקראת המעבר לגיל 43 היציאה מהבית אם תקראו לזה כנראה מלווה בקושי מסויים.

ואז, קיבלתי את המתנה הזו:

DSC08394

ספר היומנים של המורה שלי- יעל שמחה פזואלו. אדם שהשפיע עלי, שהמילים שלה כישפו אותי, שדחפו אותי לכתוב לביים ולהפיק הצגה על דמותה, והנה היומנים שלה יצאו לאור, נכונים לחולל מהפכה בעולם.

מצחיק אותי, חברים שאלו אותי, אם קראתי אותו, אני מרגישה שכבר כמה שנים אני מערה אותו אל תוכי, מאז הדפסתי את הטיוטה שלו בהודו.

ולמה זו מתנת יום ההולדת המושלמת בשבילי?

כי למרות שאני מכירה את הביוגרפיה שלה היטב, רק מהצצה בספר "האמיתי" קלטתי שיעל נפטרה כשהייתה בת 43 ואיזו הזדמנות פז זו להיות בגיל הזה. בכל גיל לצורך העניין. לחיות בתאוות חיים ובהסכמה לשחרר אותם בו בעת.

ועוד תובנה שהייתה לי ערב היומולדת היא במשפט המתנוסס בראש הפוסט. כבר שלוש שנים שכל יום תרגול מדיטציה שקט שאני מנחה אני מקריאה את הקטע בו יעל מספרת שוויתרה על הטלפון הסלולארי שלה. קטע קצר אך מעורר השראה. (מספיק אני מקווה בשביל להיפרד מהטלפון לכמה שעות של יום בשתיקה:)) ופתאום הבנתי שהפייסבוק שהיה לי בשנתיים האחרונות מסיח דעתי ולא נעים לי בצורה שקשה להסביר ואני צריכה להתנתק ממנו בדיוק בשביל להבין את דבריה של יעל:

יצאה מחיי השאלה "מי חיפש אותי", ונוצר מרחב בו אני יכולה לשאול "מה אני מחפשת".

אז אם אתם מחפשים את הספר "למקרה שלא אהיה בסביבה" הוא בחנויות הספרים, באתר הוצאת כתר ופה יש קליפ פרסומת שהכין בן-זוגי הצלם המוכשר. שילב תמונות של יעל עם הוידיאו ארט האהוב עליי מההצגה על יעל, מלווה במוסיקה ששמעתי בהלוויה של יעל לפני חמש שנים מפי מיכל-טליה, והפכה לשיר הערש של בתי, שתזכה לחיי חופש, שמחה ובריאות.

מזל טוב

 

לא חייב האדם.

לינדו מינדואחד הקטעים המסעירים-רדיקליים שכתבה מורתי, שמחה יעל פזואלו ז"ל, ביומנה היה זה:

"לא הלכתי לארוחת החג המשפחתית בערב ראש השנה. רני הלך עם מיה למשפחה שלו, ואני נשארתי לבד בבית. היה שקט ונעים מאוד. לא עשיתי שום דבר מיוחד, פשוט לא הייתי בארוחת חג, וזה היה, איכשהו, חשוב לכשעצמו".

האפשרות הזו, הכמעט בלתי נתפסת- לא להגיע לארוחת חג. תודו ש"צריך" להיות לפחות חולה סרטן בשביל לקבל פטור שכזה.

ולמה?

תמיד יעל אמרה- התרגול הזה הוא לבריאים. תרגול של חופש אמיתי עמוק ומסעיר, החופש להיות בניאדם.

החיים שלנו נדמים לפעמים כמו מרוץ אינסופי לאנשהו. כמו תחרות סיזיפית, כמו בקבוק מסתובב בין אמת לחובה, אבל הי, כבר הגענו! ושוב ושוב ושוב.

ביטויים כמו חייב אדם ובכלל מסורת הצריך, הלא נעים, די כבר. כמה סבל היא מעוררת בנו. החל מ"צריך ילדים וברור שיותר מאחד" ועד "צריך להראות להם מה זה" או לשים גבולות ומה לא. איך חברה אמרה לי, בארץ לא שואלים האם את רוצה ילדים אלא מתי.

בכלל שאלת "האם" לא ממש מתקיימת פה, יותר איך, מתי וכמה.

להיות בן-אדם זה המון. זה עולם ומלואו, לא ייתכן שאנחנו כל הזמן מודדים ונמדדים בסרגלי מדידה שהמצאנו. לא ייתכן שלא נוכל להיות חופשיים כמו הצמח המתקיים בשלווה עם הענפים היבשים שלידו.