ארכיון מחבר: avigailgraetz

אמא, מתרגלת ויפאסאנה- ראייה בהירה המובילה לחופש, מלמדת מיינדפולנס , כתבתי את הספר "בת של רב" שתורגם לאנגלית ומספר מחזות שעלו על במות, האחרון ביניהם "למקרה שלא אהיה בסביבה". ב2019 לכבוד עשרים שנה לתאונה שלי חזרתי לעשיית קולנוע להגשים חלום שנזנח נראה מה יקרה מזה….

למה אנשים עושים דברים? יום הכיפורים 2020

אני לא יודעת.

כי אנחנו יכולים ויכולות.

זמנים מתעתעים.

שמים לב לתעתוע לבלבול לפקפוק לגלגול להדהוד, פתאום השורשים המרובעים נזקקים יותר ללשון.

מצאתי כאן בבלוג שיר שכתבתי ולא זכרתי שכתבתי. עד כדי כך שאפילו עשיתי גוגל לראות אולי מישהי אחרת כתבה אותו. אבל לא מצאתי ולאט לאט זה התחוור לי שזו אני שכתבה.

לכבוד יום הולדתה של פרידה קאלו, גדולת הציירות המקסיקניות, אמנית הכאב הפרטי. 6.7.1907

ואם אהבתָ אותי בגלל השיער

אז מה עכשיו כשאני קירחת

ורואים שהצלקת הכעורה נושמת שקופה בראשי

ואם אפשר להאזין לבני 21

ולראות אותם נוגעים בירח

ולקבל. לקבל שהם לא מבינים שהם כבר הגיעו

ומה על ציפורני הטרף שלא נתפסים

כבר בדברים, לא ננעצים

בגברים כפי שציפיתי

גם לא בגיל בו אני אשה. אשה שוכבת

מקווה שבהזזת אצבע תבין שיש לפתוח חלון

ויום אחד תביא אבטיח בשביל ההורמונים והצבע

ואיך אפשר לתאר נדנדות ונפילות עתידיות

שכבות על שבכות של התרחשות אנושית

בהליכה ובצליעה

פלונטר אינסופי של חבלי טבור וגֵנִים של קופים

וגם אם תיעצר מול הפורטרט שלי

תמיד תציץ במראה שלידו. שלידו אני

מיסגרתי שקיפות שתזכיר לך את הצמא התמידי

ואיך לסלוח לך שאתה בן-אדם

וגם לי

תמיד מדממת בקרביים הבלתי נראים.

מה עשיתי בקורונה

ברור שלא מספיק

ברור שלא את מה שרציתי לעשות

לא התקדמתי עם לימודי הערבית

לא התקדמתי עם כתיבת התסריט

ולא לא לא סידרתי את הבית. להפך.

מה כן? סרטונים. אז כוכבת רשת עוד לא, וכנראה לעולם לא, איכשהו לא עבר את רשימת הTO DO שלי… אבל כן סרטונים ממינים שונים:

סרטוני מיינדפולנס וקורונה:

הראשון ביער

וגם באנגלית

השני בשמורת געש

וגם באנגלית

השלישי בשמורת אירוס ירוחם

הרביעי בחוף הים בתל-אביב

שעת סיפור לילדים:

הספר מחשבות הן כמו עננים בשמיים מיינדפולנס לקוראים הצעירים- הוצאת צלטנר

פרדריק סיפור באנגלית סיפור מקסים של ליאו ליאוני

המנון לבית הקפה הסגור הקפה שלנו סגור וזה עצוב

אמירה קצרה ללא מילים על הקורונה שהמחישה כמה אנחנו והפלסטינאים לא באמת נפרדים ואולי אף מחוברים, גם בחוף הים

סרט קצר של שתי דקות שעלה ל17 האחרונים מתוך 670 בתחרות הסינמאניה של הסינמטק- לראייה שמו אותנו בבאנר (הבחורה הבלונדינית שרכונה על המחשב היא אשה שעורכת טקס נישואין בזום. היא סטודנטית לרבנות המכהנת כרב קהילת הלב בתל-אביב נעמי אפרת)

סרט דוקו של עשר דקות- המשך יבוא אם יהיה לו המשך

לימדתי הרבה מדיטציה בזום

וכמעט שכחתי-

עשיתי לימוד על הרומן שלי באנגלית ל180 איש הרומן "בת של רב" הוצאת אבן חושן 2012 להשיג בחנויות הספרים או אצלי. לרכישה הספר באנגלית- אמאזון A rabbi's daughter 

וכמובן שלמדתי קולנוע כל התקופה וסיימתי את הסרט הקצר שלי "קצב לא אחיד" 12:30 דקות. נראה מה צופן לו העתיד, בינתיים הוגש לכל מיני פסטיבלים.

הנה יש לו טריילר שעשינו רק אתמול…

תובנה לסיום- לא הייתי בשום צורה שהיא יכולה לעשות את כל זה, וזה המון וזה מספיק בלי בן הזוג שלי לחיים הקסומים והמוטרפים שיש לי- איתן הרמן, צלם מוכשר, עורך כי יכול ובעיקר נשמה ג'ינג'ית טהורה!!!

יש ציטוט מהדאו דה צ'ינג שאומר, "מי שיודע מהו די, תמיד יהיה לו די."

img_20200419_162456670

לכתוב. לכתוב יומן. לכתוב יומן ללא. לכתוב יומן ללא נמען. לכתוב יומן ללא נמען כמו לנשום

ימים מרגשים של עשייה, של מחשבות, של אהבות, של שגרה ושל עצירה, של משחק מטורף בתוך החיים הכאוטיים האלו. כל-כך הרבה עשייה שלא ברור לאיזו תוחלת. להנאתי זה ברור, אבל מעבר לזה? הרי הייתי יכולה להנות גם מקריאת ספרים. מה יש בה ביצירה, וגם של מקבץ סרטונים שאיש לא רואה, או מעט אנשים, ובכל זאת. התיידדות עם חיים לא מפוענחים. איזה כיף.

יש לי בלוג ללא קוראים, כמעט, לא יודעת מי הקוראים, ובכל זאת כמו העץ הנופל ביער יש את היש. שאם היו עושים עליו סרט דוקומנטרי היה אפשר לשמוע ולראות כל-כך הרבה פיקסלים שהם כל-כך הרבה קיום רוטט חי ורקוב בו בעת, כל כוחות הנפילה של העץ שמורכב מכל-כך הרבה שבבים. שלא לדבר על האדמה עליה הוא נופל שהיא גם חלק מהסיפור כולו.

מאז שנסגר האתר של רשימות, לפעמים כמו כמו כאב פנטום אני עוד בודקת אם הוא שם, עוד יותר מתמיד פחות מתפתה לכתוב. אני אפילו לא יודעת איך מוצאים את האתר שלי עצמי והנה בכל זאת. כתיבה הכי יומנית עם החשש/תקווה שמישהו יקרא את זה וזה יועיל לו או לי או גם וגם באיזה אופן עלום מן העין.

והאם לא בשביל זה אנחנו חיים?

חיפשתי לראות ממתי אני מתנדבת בפרוייקט שמחפש כוחות שיחיו אותו דרך תרומות. פרוייקט יקר ערך כמו הרבה פרוייקטים שקיימים. מצאתי את טופס ההרשמה שמילאתי לפני חמש שנים ואני מצרפת אותו כאבן דרך בכאוס שהוא חיי.

טופס הצטרפות לאחד על אחד

img_20200326_172836413

פאק הבודהה צדק

מכירים את זה כשאתם מגשימים חלום?

ממש חלום גדול, לא להוציא ספר או ללדת, לא לנסוע ליפן, אלא לעשות סרט קצר.

להשלים אותו אחרי שנדחית בכל קרן אפשרית ועוד מכאלו שנותנות חוות דעת חכמות ובכל זאת יצאת לצלם, להשלים אותו אחרי שכתבת לו את התסריט לפני עשרים פאקינג שנה!

להשלים ולהגיש לפסטיבל ירושלים, שכמובן דחה את הורסיה התסריטאית שלו, ואין לך אפילו את החשבון פייסבוק של בנהזוג שלך כי חסמת אותו בפני עצמך, ואין לך שום גג לצעוק מעליו- עשיתי זאת!!!!

אז אני מכירה את זה וזה מרגיש ממש ממש טוב! ואם לא היה את הבודהה שלימד שממילא אין אני, ואם כך מה הטעם בחלומות והגשמות, וכמובן שיש טעם, פשוט אל תאחזי בהם ואל תגדירי עצמך דרכם, אז לולא הוא הייתי קופצת מהגג ההוא.

ועכשיו התגלית של הקורונה שאני רוצה להיות סטנדאפיסטית ולהיות מצחיקה ומפורסמת ופאק הבודהה צדק, לא כי זה לא יקרה, כי אני לא, כי זה מדרון חלקלק של סבל!!!

ולפחות אם אחליט להתגלש שם במדרון, אצעק כל הדרך למטה – פאק הבודהה צדק!

לסרט קוראים "קצב לא אחיד" ועזרו לי כל-כך הרבה תנאים ואנשים לעשות אותו שעוד רבות יסופר בו בביצתי הקטנה. קטנטנה. כי אפילו אתר רשימות נסגר, ועוקבים בקושי יש לי, אבל פאק הבודהה צדק, והאושר שלי לא תלוי בכל זה!!!

 

img_20200406_214316838

 

מיינדפולנס ופרשת השבוע בימי קורונה

פרשת ויקהל פקודי בימי הקורונה 

מה שיפה בימי משבר וכאוס, כמו עכשיו זה שהאמיתות הגדולות, הסיפורים המיתיים מקבלים משמעות ותשומת לב מיוחדים ואיכשהו מצליחים להתאים ולהועיל. יש שפונים למקורות היהודים, הדתיים ויש שפונים לחוכמות ותרגילים עתיקי יומין כמו המיינדפולנס והעולם ממנו הוא הגיע.

האיסור להתכנס בימי הקורונה, זה בדיוק ההפך מהחלק הראשון של פרשת השבוע- "ויקהל". מצד שני "פקודי" כל היום אנחנו עסוקים בלספור, כלומר לפקוד חולים, מחלימים, מבודדים וחלילה מתים….

ההנחיות הסותרות אך המשלימות הללו שהפכו לשם הפרשה מספרות לנו שהעולם והחיים לא מחולקים לשחור ולבן ומזמינות אותנו לטעום קצת מדרך האמצע.

פרשת "ויקהל-פקודי" היא הפרשה המסיימת את ספר שמות. בעצם, אלו הן שתי פרשות נפרדות אבל רוב השנים קוראים אותן ביחד. כל אחת מהפרשות בנפרד (וגם שתיהן יחד) מפורסמות בשל החזרות הרבות שיש בהן בדבר פרטי המשכן, שכבר פורט לעילא ולעילא בכמה וכמה מהפרשות הקודמות.

נראה כי הסיבה לאריכות הדברים, הנראים טכניים בלבד, נעוצה בכך שהתורה מעריכה כל עשייה אנושית. התורה חוזרת ומפרטת את ההוצאה לפועל כדי להדגיש שעשיית המשכן היא לא עשייה חד פעמית, אלא דבר שחוזר בכל מלאכה שהאדם עושה בחייו. התורה מבינה שבסופו של דבר האדם חי עם החומרים שמקיפים אותו, והוא פוגש אותם שוב ושוב ויכול לבחור לטעון אותם במשמעות. לפי נחמה ליבוביץ', הציווי לבנות, לטוות, לארוג, לצרף, לרַקֵע, לחבר, להדביק ולנסר, חשוב בדיוק כמו המצוות "הדתיות" המוקדשות לאלוהים.

הציווי הזה מדגיש לא רק עד כמה הפעולות של האדם משמעותיות, אלא גם עד כמה זהו הנכס שלו. חוכמתו וכוח פעולתו של האדם יכולים להיות מקודשים כאשר הם מוקדשים לעשייה עצמה. בתשומת לב כמובן, תוך התכוונות ליצור משכן.

הנזיר טיך נאת האן כותב בספרו "לב ההבנה" שאם נעמיק להביט בדף נייר אולי נוכל לראות את החוטב שכרת את העץ והביא אותו אל המנסרה כדי שיעובד לכדי נייר. אולי נוכל גם לראות את החיטה, כי הרי בלי הלחם לא יוכל החוטב להתקיים, ולכן החיטה שהפכה ללחם קיימת גם היא בתוך הדף. התיאור הציורי של טיך נאת האן הוא כמו סרט טבע שמראה לנו שגם לעשייה האנושית יש תכלית: חומריה שלובים זה בזה והיא יכולה להביא הרבה ברכה וטעם אם נַפְנֵה אליה את תשומת הלב ונשהה בה, גם אם היא קשה או מרגישה שכבר בנינו, חטבנו או חרשנו את הדבר הזה בעבר.

יש סיפור זן על תלמיד ששאל את המורה מהי הצורה הכי גבוהה של תרגול, והמורה ענה, ישיבה במדיטציה. "אבל אני אף פעם לא רואה אותך מודט", ענה התלמיד, והמשיך: "אתה תמיד פעיל, מטפל בגינה, בחשבונות, בפגישות עם האורחים, וכו'". "כן", ענה המורה. "זה נכון שאני פעיל כל היום עם החשבונות, הגנים, ענייני המנזר, המטבחים, האורחים… אבל לעולם אינני מפסיק לשבת במדיטציה!".

אנשים חושבים שמיינדפולנס מנותק לחלוטין מחיי היומיום, במיוחד מדיטציה שנעשית בשתיקה ובריכוז עמוק. אבל למדיטציה לכשעצמה אין ערך אם היא לא נושאת פירות בחיי היומיום. אנשים שמקדישים תשומת לב לפעילות שלהם, מתקרבים לראייה של נחמה ליבוביץ', לפיה כל עשייה בעולם יכולה להיות מקודשת.

מורה המיינדפולנס, סטיבן פולדר, אומר שאחת התגליות החשובות של חיים רוחניים היא הערכה מחודשת של המושג "לפעול". פעולה משמעה כמעט כל דבר שאנו עושים באופן מכוון, כולל דיבור, תנועה, עבודה וכדומה. מהדחת הכלים ועד הדלקת המחשב –או, לצורך העניין, בניית המשכן.

כשאנחנו מתבוננים בפעולותינו עם איכות המיינדפולנס יש לנו את האפשרות לחזור שוב ושוב לרגע ההווה דרך השהות בעשייה. אני חותכת מלפפון באמת. כל כולי בחיתוך הירק או בסחיבה של הקרש או מה שזה לא יהיה. הרי אין עוד מקום שאנו יכולים להיות בו מלבד הרגע הזה, שבו פעולותינו מתרחשות, בין אם אנו מודעים לכך ובין אם לאו. לרוב אנחנו לא מודעים. התודעה שלנו מלאה בתוכניות לעתיד או בזיכרונות מהעבר, ואנחנו לא מבחינים באמת המישירה אלינו מבט דרך העשייה שלנו.

כשאנחנו כן חוזרים שוב ושוב לבנייה, להדבקה או לשטיפת הכלים, אנחנו חוזרים אל עצמנו, אל הרגע הזה שנפתח ומתגלגל לפנינו כשטיח אדום. אפשר לראות את זה אצל ילדים. כשהם עסוקים בדבר מה הם לא מחכים שהרגע ייגמר או טרודים בדבר הבא שיגיע, הם כל כולם מוקדשים לעשייה וכשהיא נגמרת הם קמים והולכים ממנה אל הדבר הבא. וגם אנחנו מכירים את הרגעים האלו, בהם אנחנו יכולים להירגע באופן עמוק בתוך הפעילות ולהרגיש איך הכול בסדר גמור, איך הפעולה הופכת ל"לא פעולה", איך היא מתרחשת בעצמה ולא צריכה את התכנונים, הזיכרונות והדאגות של התודעה: העשייה מספיקה. לא רק שאנחנו חיים, אלא שמשהו, מופלא וגדול מאיתנו, חי דרכנו, אותנו או במילים של סטיבן פולדר: we are being lived.

והאמת שזוהי מהותו של המשכן. הציווי עליו היה: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם וכל הפרשנים הבינו שהמשכן הוא בשביל שאלוהים ישכון בעם, בתך תוכנו ממש ואנחנו כמו נשכון בתוכו. אפשר לדמיין את זה כמו חוט הדדי, שהנשמה שהאל נפח בבני האדם מקבלת את הביטוי שלה בנשימה שמחייה אותנו ונותנת לנו את הכוחות לעשייה. העשייה מקרבת אותנו אחד אל השני, אבל גם אם אני יכולה לחפור או לבשל בשבילך, אני לעולם לא אוכל לנשום בשבילך.

אחד התיאורים היפים ביותר שאני מכירה על אודות המשכן מגיע מאתי הילסום.  הילסום הייתה הולנדית, יהודייה משכילה ומודעת להפליא, אשר כתבה יומנים לפני שנהרגה באושוויץ. "אלוהים, אני מודה לך על שחננת אותי בכישרון לקרוא אנשים. לפעמים הם כמו בית שדלתותיו פתוחות לרווחה, וכל בית שונה מקודמיו ובכל זאת כולם דומים, ואת כולם אני רוצה להפוך למקדשך, אלוהים. ואני מבטיחה לך, אלוהים, אני מבטיחה לך שאנסה למצוא לך קורת גג ומחסה בבתים רבים ככל האפשר. בעצם זה דימוי מוזר. אצא לדרך, לחפש לך קורת גג. בתים רבים כל כך עומדים ריקים, ואני אשכן אותך בהם כדייר כבוד. סלח לי על הדימוי המגושם הזה".

פרשת השבוע לא מסתיימת רק בשבת אלא נמשכת והולכת לפחות עד יום שלישי, אז שיהיה שבוע של עשייה מקודשת גם בתוך המשכן שהושמנו בו בעל כורחנו, שמעשינו בו יהיו מקודשים ויבריאו אותנו ואת ביתנו.

עשיתי שני סרטוני מיינדפולנס קצרים, בתקווה לעוד.
והשני על כוח השינוי– הרי החיים מופיעים, שוהים וחולפים, אין הבטחות, יש רק כוונות, אנחנו מוגבלים בכוחותינו אבל עשירים בכוח המחשבה, וכמובן שהמציאות גדולה מכל דמיון ומשתנה כל הזמן…
img_20200220_164143277

חיים באר עדיין מורי ורבי

חיים באר היה הסופר היחיד שקודם הכרתי פנים מול פנים ורק לאחר מכן נחשפתי לכתיבתו.

זה היה ערב ספרותי בקיבוץ חצרים, נדמה לי שהימים היו הימים של לפני רצח רבין, והאישיות שלו הרשימה אותי מאוד, כן הייתי חיילת, אבל אי אפשר היה להתעלם מהקסם, מהעברית, מהדימויים של ארון הספרים היהודי, מהאישיות האנושית ומלאת ההומור שליהטטה במילים על מדשאות הקיבוץ. כשקראתי את הספר "חבלים" בעקבות המפגש, ההשתאות נהפכה להערצה גדולה, פעמים רבות נתתי את הספר הזה במתנה שלעולם לא הכזיבה את סובביי, וההערצה לא התעמעמה גם כשקראתי את "נוצות" רומן הביכורים שלו.

ספר אחד נשאר לי תמיד בעייתי. 'עת הזמיר'. לא הצלחתי לצלוח את עמודיו הראשונים, ומפעם לפעם הייתי מנסה לחזור אליו אך ללא הועיל. הידיעה שזהו ספר מכונן, שבעקבותיו ספג באר בשנות השמונים קיתונות מטעם הציונות הדתית, לא הועילה לתסכול.

עד שיום אחד, כשעבדתי בישיבה החילונית- בינה, וזכיתי ללמוד ממנו החלטתי לצלוח את הספר ולעבור את סף שערי הרבנות הצבאית המתוארת בספר. וגם הפעם נשבתי, ושמחתי שיש לי חברים לדרך איתם יכולתי לחלוק את ההערכה הרבה לספר הזה ולאדם היקר הזה.

הספר הזה והאישיות של חיים באר הובילו אותי ללמוד ממנו גם כתיבה באוניברסיטת בן-גוריון.

עם השנים והמרחק, לא הפסקתי לעקוב אחר כתיבתו של חיים. נהנתי מכל ספריו אבל באופן טבעי ובמיוחד מאז שהפכתי לאם, אני נוטה יותר לסיפורים נשיים, לקריאה נשית של המציאות, ובאר, על אף הרגישות הרבה שיש לו, זה פחות המילייה שלו, ואין סיבה שתהיה. ביני ובין עצמי הוא עדיין השראה גדולה, אבל דרך הדהרמה, תורת החופש של הבודהה, יחד עם נקודת המבט הנשית על העולם קצת תפסה את מקומו בתודעתי.

ועכשיו, עם אמירתו שהכתה כותרות, אני מוצאת שוב את ההערכה העצומה לאדם ולסופר שהוא. הוא ביטא את כל מה שאמר, והתריע באותו ספר 'עת הזמיר' על המצב אליו הגענו היום.

והאמת, עוד כשנפתלי בנט התחיל עם מפלגתו, יחד עם חברת העבר שלי, איילת שקד, לא יכולתי שלא להיזכר בדמותו של נתן מבצר המתמנה למפקד היחידה, החייל המאוס, שיכור הכוח, שרוצה לכבוש עוד ועוד, והוא נהנתן וכסיל ברשות התורה.

חיים באר התנצל בפני הציונות הדתית, וסוג של בצדק, וודאי לא התכוון לציבור כולו, שלא באמת קיים כמקשה אחת ואמר שאינו מתנצל בפני המנהיגים. הוא התייחס בעיקר לסמוטריץ', אך עלינו להיזהר במיוחד מאותו נפתלי בנט. זה שיודע לא להיכנס בשותפות עם בן-גביר אבל זה בגלל שהוא בשטח מתנהג כמו גביר, מספח שטחים בעורמה (שמורות טבע? גזל לאור יום!) ובכלל יכול להוביל את כולנו למדרון חלקלק מאוד.

תודה חיים באר שאתה ממשיך להצביע לכיוון הפסוק "והאמת והשלום אהבו".

סגירת מעגל ותחילתו של געגוע…

בינואר 2009 התחלתי לכתוב באתר רשימות.

הנה הרשימה הראשונה. קראתי אז לבלוג- פורסת פרשיות או משהו כזה ורק לא מזמן שיניתי את השם.

מאוד הצטערתי לשמוע שהאתר כאתר הולך להיסגר. הוא בהחלט אתר אליו אני נכנסת הרבה, לא מנויה לאף כותב ובעצם מבינה שאצטרך לעשות זאת. נראה.

כמה השתנה אצלי מאז, בעצם עשור, כמה נתרמתי ומקווה שגם תרמתי לקהילות שונות ולאנשים שונים על הדרך.

השנה הזו, אני בת 44 ומאז שהתחלתי להרגיש בבית כשמלאו לי 42 אני פשוט כמו חוזרת על עקבותיי ושמה לב כמה אני כאילו אותו דבר, צועדת בחורבות שיח מוניס- כלומר באוניברסיטת תל-אביב אבל לגמרי שונה! לא תלויה בסיפור, בהצלחות/כשלונות במה יגידו שכל-כך מלווה אותך כשאת פוסעת צעדים ראשונים בעולם של גדולים….

או כמו חנוכה. זכיתי חנוכה הזה, לסייע בהוראה של ריטריט ויפאסאנה של עמותת תובנה. בפעם האחרונה שהייתי בריטריט כזה, שירתתי במטבח והייתי בהריון, חודש רביעי או חמישי, זה היה דצמבר 2012 ובדיוק הספר שלי יצא לאור. כמה אי נחת (דוקהה במונחים בודהיסטיים) כמה ציפיות/אכזבות וחיצים התחוללו בי, וכמה תרגול של נוכחות, של לחזור לגוף, להווה, למה שישנו. הריטריט הזה שהסתיים שלשום היה חוויה של מטר פירות וממתקים שניתך עליי, מה שנקרא בשפה הבודהיסטית "פירות התרגול". ומה אספר ומה אומר זה מתוק וטעים וחופשי כל-כך שאין לי מילים ואלמלא האתר לא היה נסגר והייתי רוצה כמו להנציח את מה שישנו, כי בכל זאת האני שלי עוד רגיל להתנהל כך, (ראו דצמבר 2009 רשימה מבולבלת שברורה רק לי על ריטריט חנוכה) כנראה שלא הייתי כותבת רשימה זו.

אז מוזמנים לעקוב אחריי, לפחות אני מוזמנת. תודה למקימי האתר המופלא הזה שבהחלט הועיל בכוונתו להוסיף לתיקון עולמנו השברירי. שמחתי מאוד להיות חלק, שכנה ברשימות.

ולסיום פעילות שאני מאוד ממליצה ללכת אליה. אישית לא אוכל להגיע כי אסייע בהנחיה  של עוד ריטריט של תובנה, העמותה ששינתה ושיבחה את חיי, באופן שאולי אנציח פעם בספר או בסרט. מדובר ביום סולידאריות עם כפר קטן הגובל בירושלים, הכפר וולאג'ה. הנה כל הפרטים בשבת הקרובה ה4.1

שמעתי ממורת הדהרמה לילה קמחי שסיפרה על חבר, סופר שהצליח שהיו לו תמיד שתי רשימות. אחת של דברים שהוא צריך לעשות ואחת של דברים שהוא רוצה לעשות. לצערו הוא שיתף אותה, כמעט ואף פעם הוא לא הגיע לרשימה השנייה. שנזכה לחיות כמה שיותר ברשימה השנייה. אותו סופר נפטר במפתיע מסרטן, לא עלינו, אבל כן, ברור שכולנו נמות וזו סיבה נהדרת לצאת מעורנו ומגבולותינו המדומיינים.

והנה רואה שאני לא מצליחה להיפרד… היום ישבתי בקפה פועה ביפו עם הבת שלי. רק אני והיא. אחרי עשרות חגיגות במקום ההוא, וגם דייטים כושלים ועוד ועוד. הקראתי לה שם את הספר שרכשתי בהוצאת צלטנר הסמוכה. ספר על סימון דה-בובאר במסגרת סדרת נשים גדולות. מספרת זאת כי התרגשתי עד דמעות. דמעות של הפתעה והתרגשות תקפו אותי, נחתו עליי בדיוק כמו פירות התרגול, הזכות הזאת לחיות בכבוד שמגיע לנו, בכבוד שמגיע לנו לכבד את עצמנו. איזה תענוג החיים האלו יכולים להיות.

img_20180107_112730886img_20191111_125127799

 

מה לוקחים בילקוט ליום הראשון באוניברסיטה!

אוקטובר 1998 היום הראשון ללימודי הקולנוע באוניברסיטת תל-אביב, אחרי שביתה מאוד מאוד ארוכה. אז אולי כבר היה נובמבר?

בכל אופן, יום ראשון ללימודים, בניין מקסיקו, התרגשות גדולה. אני נכנסת לשיעור של איתן גרין, אחרי שלקח לי זמן למצוא את הכיתה, והוא נוזף בי שאיחרתי ואומר לי להגיע שוב בשבוע הבא.

הזעם. העלבון. חוסר אונים ומחאה על חוסר צדק, אחרי פאקינג חודש וחצי שביתה, וזה מה שהמורה היהיר הזה עושה לי? טלפון נרעש להורים- האוניברסיטה- זה כמו צבא! זה היה רעיון כל-כך רע! (וזה אחרי שהייתי רשומה ב1997 וביטלתי כי רציתי להמשיך לטייל במקסיקו אהובתי…) אבא לי אכן מזדעק אבל איכשהו מרגיע אותי. השבוע ממשיך בטוב, כל-כך טוב, שאני סולחת לאיתן גרין ונותנת לו צ'אנס חדש.

עד היום אני אומרת שזה היה התואר המופלא, ואחת הבחירות הטובות שעשיתי בחיי- לימודי הקולנוע. לא, לא רכשתי משם מקצוע (למרות שאני מלמדת קולנוע ישראלי באוניברסיטת בן-גוריון) לא התברגתי בתעשייה, ואפילו כמעט קיפחתי חיי בדרך חזרה ממבחן קיץ. ולמרות זאת… נהנתי! והכרתי חבר לחיים! וראיתי בבניין מקסיקו קול קורא שהניע אותי לכתוב לתיאטרון ("תעשייה" שקצת נכנסתי אליה) ועוד ועוד….

ועכשיו, 21 שנים מאוחר יותר, אני שוב חוזרת לירח! למה? לא באמת יודעת… אולי כי אני יכולה? כנראה כי אני רוצה לעשות סרט.

כשעשיתי תואר שני היה לי הגיג כזה- "מה ההבדל בין התואר הראשון לשני? בלימודי התואר השני את פוגשת את כל מי ששכבת איתו בתואר הראשון".

כן, כזו הייתי… אז את מי אני אפגוש בלימודי התואר השני שני? מלבד אנשים שלמדו איתי תואר ראשון והיום מלמדים בחוג לקולנוע? בעיקר וזה הכי כיף, אני לא אפגוש את עצמי שהייתי. וגם אם כן, אתן לה חיבוק גדול!

לחזור לאותן מדשאות, לאותן הכיתות ואולי לאותם המורים (בתזמון מדהים, הקיץ איתן גרין יצא לגמלאות :))- איזו פריבליגה משונה.

בסרט "ג'נקשן 48" יש סצנה שבה הורסים בית בלוד. עורכת הדין אומרת למשפחה- אולי העיזים יוכלו להוכיח שזה הבית שלך כי הם נשארו פה ב1948 ולא ברחו כמותכם.

איך אוכיח שזו אני שחוזרת, ולמי זה משנה בכלל, לא יודעת.

ואפרופו לא יודעת- קראתי בכתבה של רמי יונס משהו אודותיו שאהבתי- "באחד מטיוליו בעולם, כתשובה לשאלה מדוע לא רואים מטיילים פלסטינים בעולם, טבע את התשובה האלמותית: That's because we're preOCCUPIED with other shit "

ואני לא יודעת למה אני חוזרת ללמוד על חורבות שיח מוניס, ואני לא יודעת אם זה ימצא חן בעיניי, אם אצליח להגשים את החלום ואם זה באמת חלום או הרגל תודעתי, ואני באמת לא יודעת מה צריך לקחת בתיק! כנראה לא בכדי פספסנו את היום הראשון של כיתה אלף של הבת שלי….

אבל מה שהכי כיף, זה שאני לוקחת בילקוט את כל מה שהבודהה לימד, ובמיוחד רשימה אחת המדברת על שמונת התופעות המניעות את העולם, את תודעתנו. גם האדם המואר והחופשי פוגש אותן, כי הן תופעות שקיימות, אבל אצלו הן לא נדבקות והן לא מנהלות אותו, וזה מה שאני מאחלת לי. זו הרשימה- עונג וכאב, רווח והפסד, שבח ואשמה, הצלחה וכשלון.

 

img_20191029_071042324

עונג וכאב…מתגלמים גם בקריאה ובכתיבה, הספר הראשון שהבת שלי (הבת שלי!) בחרה לקרוא, כמובן שמכירה היטב 🙂 על קוקו שאנל…

img_20190901_000900773

הצלחה וכשלון… פרס ראשון לסרט שיצרתי 'לונדון' בפסטיבל הראשון שהשתתפתי בו בניו-ג'רזי

img_20190811_175835528

רווח והפסד… ניו-יורק, פרסום וגלובליזציה, העיקר שאני בחצאית שנקנתה כשיצאתי מהמנזר בתאילנד ולבשתי בניו-יורק, בפרימיירה של הסרט 'לונדון' בפסטיבל השני שלי….

img_20191019_154413388-1

שבח ואשמה… איך כיף כשמשבחים וקשה כשמאשימים… אני ובנזוגי שהוא גם צלם הבית בפסטיבל השלישי שלנו. הפעם עם סרט דוקו שיצרנו יחד, הוא הבימאי הרשמי, על אחד האבות שלו, נינו הרמן. וכן טורקיה, בשיא הסערה, כשמפחיד, כשמעורר התנגדות, כש"הם" עושים מעשים שלא יעשו… ואנחנו, ואצלנו…

נכנס בי שד

ערב הבחירות החוזרות נכנס בי שד.

יותר נכון שדה.

מצאתי את עצמי לוקחת מונית לעבודה, מסתחבקת עם הנהג ולא מהססת לתת לו חמישים שקלים.

בחזור נכנסת לבד בספונטאניות לסרט מסחרי עם ג'ניפר לופז, רוכשת כרטיסייה לבית הקולנוע הכי מסחרי שלעיתים נדירות אני פוקדת.

אחרי חצות ואני מזמינה חופשה משפחתית לטורקיה!

למחרת שוטפת כלים מרצוני החופשי!

ולקינוח מחליטה לראשונה בחיי, 43 בואכה 44 להצביע למפלגת העבודה גשר בשביל מירב מיכאלי.

כן כן. מצביעת מרצ-חד"ש-הרשימה המשותפת שאני. שאני עדיין.

ואז עוד מנסה לשכנע את משפחתי וכמה חברות בווטסאפ.

הרי אין אמת. באמת שאין. האם כל זה לא בשורש הלימוד הבודהיסטי? כלומר יש את ארבע האמיתות שאנחנו חייים סביבם בתוכם- יש אי נחת, יש לה שורש, והשורש הוא אנחנו שרוצים רוצים רוצים. רוצים שתהיה אמת ומקום מוגן ובטוח. ואין כזה. אבל האמת השלישית שיש דרך לפצח את כל זה- כי אם נרפה קצת מהלרצות הזה שמנהל אותנו ונראה כמה אי נחת הוא מסב לנו, נגיע. נהיה משוחררים, ניתן לשדים להשתולל ולהפתיע אותנו.

איזה כיף.

עוד הפתעה- משמח אותי ממש לדעת שאני הולכת להצביע למישהי שעשתה שינוי. שעושה שינוי.

ויש לי גם פסקול ליום הזה. פסקול שחברי הטוב, שפגשתי בספסל הלימודים באוניברסיטה לפני עשרים שנה, זמזם לי בזמן ששתל את הרעיון בראשי להצביע לעבודה.

אמרתי לו שאצביע בשבילו וגם כי עוד חברת ילדות- נערות מצביעת העבודה באופן מתמיד והוא אמר לי שלא אצביע בשבילם, שאצביע כי אני רוצה, ואז צצה לי לראש מירב מיכאלי!

וזה הפסקול-

ברוש בביצוע אביתר בנאי– תמיד אני מדברת על חוסר האפשרות להבין את החיים האלו, את הרגע הזה, את אביתר שגדל רחוב וחצי ממני ומה נהיה ממנו, וזה שאנחנו באמת ברושים לבדנו אבל אנחנו נטועים בשדרה, אבל אנחנו לא עצים, אנחנו גמישים, גמישות וחופשיות!

לדבר בשפה שלנו, בכוח שלנו, אבל לא בשביל לשלוט, אלא לאפשר וליצור ולחלום, נכנסה בי שדה! איזה כיף! אינשאללה הרוח הזאת תישאר בי כמה שתרצה, אבל עכשיו היא כאן, יודעת שאולי הכל פשוט פשוט בסדר!

בליל הבחירות הקודמות עשיתי תרגיל ספוקן בסדנא שלמדתי בה.

קראו לזה "עשר סיבות מדוע איילת שקד לא יוצאת לי מהראש" וצילמתי את זה למרות שזה היה רק תרגיל וזה לא יצא מושלם בלשון המעטה רק כי היה לזה פוטנציאל להיות חלק מהסרט שאז רציתי לעשות על הקשר שלנו. כל-כך רציתי, עד ששמתי לב כמה הרצון הזה מסב לי המון אי נחת!

ברק היימן שעשה את הסרט על דב חנין, דיבר על הכיף בלעשות סרט על מישהו שאתה אוהב, שאתה רוצה לעקוב אחריו, וזה בהחלט היה חלק מהקושי לעשות את הסרט על איילת. סרט שלא יקרה, סרט שחלקים ממנו מצויים פה בספוקן סרט.

מי יודע, אולי אעשה סרט על מירב מיכאלי כשאתחיל ללמוד השנה תואר שני באוניברסיטת תל-אביב, בימוי והפקה! אמרתי לכן שהשדה נכנסה בי….

מצורפת תמונה, אני בשחור קלאסי…. עם אהוב ליבי שזכיתי בו. תמונה ששלח לי מנהל הפסטיבל לאחר שבדיון של השאלות ותשובות שהתנהל שם, עניתי לשאלה- למה הסרט הקצר שלנו לונדון צולם בוואן שוט ואני אמרתי כי ככה ידעתי שאיתן יירתם לעשייה.

ואני מצטטת:

This photo made me laugh, especially after the talkback. I like to think this is a recreation of you “asking” Eitan to shoot your movie…

DSC_0005.jpg

 

מה למדתי מהדחיות לסרט הדוקומנטרי שרציתי לעשות על איילת שקד

הכי יפה סיפור משנת 2000 אין לזה ערך ספרותי אבל אולי זה מסביר משהו על ראש הממשלה הבא שלנו. הבאה אחריו…