ארכיון מחבר: avigailgraetz

אמא, מתרגלת ויפאסאנה- ראייה בהירה המובילה לחופש, מלמדת מיינדפולנס , כתבתי את הספר "בת של רב" שתורגם לאנגלית ומספר מחזות שעלו על במות, האחרון ביניהם "למקרה שלא אהיה בסביבה".

מה לוקחים בילקוט ליום הראשון באוניברסיטה!

אוקטובר 1998 היום הראשון ללימודי הקולנוע באוניברסיטת תל-אביב, אחרי שביתה מאוד מאוד ארוכה. אז אולי כבר היה נובמבר?

בכל אופן, יום ראשון ללימודים, בניין מקסיקו, התרגשות גדולה. אני נכנסת לשיעור של איתן גרין, אחרי שלקח לי זמן למצוא את הכיתה, והוא נוזף בי שאיחרתי ואומר לי להגיע שוב בשבוע הבא.

הזעם. העלבון. חוסר אונים ומחאה על חוסר צדק, אחרי פאקינג חודש וחצי שביתה, וזה מה שהמורה היהיר הזה עושה לי? טלפון נרעש להורים- האוניברסיטה- זה כמו צבא! זה היה רעיון כל-כך רע! (וזה אחרי שהייתי רשומה ב1997 וביטלתי כי רציתי להמשיך לטייל במקסיקו אהובתי…) אבא לי אכן מזדעק אבל איכשהו מרגיע אותי. השבוע ממשיך בטוב, כל-כך טוב, שאני סולחת לאיתן גרין ונותנת לו צ'אנס חדש.

עד היום אני אומרת שזה היה התואר המופלא, ואחת הבחירות הטובות שעשיתי בחיי- לימודי הקולנוע. לא, לא רכשתי משם מקצוע (למרות שאני מלמדת קולנוע ישראלי באוניברסיטת בן-גוריון) לא התברגתי בתעשייה, ואפילו כמעט קיפחתי חיי בדרך חזרה ממבחן קיץ. ולמרות זאת… נהנתי! והכרתי חבר לחיים! וראיתי בבניין מקסיקו קול קורא שהניע אותי לכתוב לתיאטרון ("תעשייה" שקצת נכנסתי אליה) ועוד ועוד….

ועכשיו, 21 שנים מאוחר יותר, אני שוב חוזרת לירח! למה? לא באמת יודעת… אולי כי אני יכולה? כנראה כי אני רוצה לעשות סרט.

כשעשיתי תואר שני היה לי הגיג כזה- "מה ההבדל בין התואר הראשון לשני? בלימודי התואר השני את פוגשת את כל מי ששכבת איתו בתואר הראשון".

כן, כזו הייתי… אז את מי אני אפגוש בלימודי התואר השני שני? מלבד אנשים שלמדו איתי תואר ראשון והיום מלמדים בחוג לקולנוע? בעיקר וזה הכי כיף, אני לא אפגוש את עצמי שהייתי. וגם אם כן, אתן לה חיבוק גדול!

לחזור לאותן מדשאות, לאותן הכיתות ואולי לאותם המורים (בתזמון מדהים, הקיץ איתן גרין יצא לגמלאות :))- איזו פריבליגה משונה.

בסרט "ג'נקשן 48" יש סצנה שבה הורסים בית בלוד. עורכת הדין אומרת למשפחה- אולי העיזים יוכלו להוכיח שזה הבית שלך כי הם נשארו פה ב1948 ולא ברחו כמותכם.

איך אוכיח שזו אני שחוזרת, ולמי זה משנה בכלל, לא יודעת.

ואפרופו לא יודעת- קראתי בכתבה של רמי יונס משהו אודותיו שאהבתי- "באחד מטיוליו בעולם, כתשובה לשאלה מדוע לא רואים מטיילים פלסטינים בעולם, טבע את התשובה האלמותית: That's because we're preOCCUPIED with other shit "

ואני לא יודעת למה אני חוזרת ללמוד על חורבות שיח מוניס, ואני לא יודעת אם זה ימצא חן בעיניי, אם אצליח להגשים את החלום ואם זה באמת חלום או הרגל תודעתי, ואני באמת לא יודעת מה צריך לקחת בתיק! כנראה לא בכדי פספסנו את היום הראשון של כיתה אלף של הבת שלי….

אבל מה שהכי כיף, זה שאני לוקחת בילקוט את כל מה שהבודהה לימד, ובמיוחד רשימה אחת המדברת על שמונת התופעות המניעות את העולם, את תודעתנו. גם האדם המואר והחופשי פוגש אותן, כי הן תופעות שקיימות, אבל אצלו הן לא נדבקות והן לא מנהלות אותו, וזה מה שאני מאחלת לי. זו הרשימה- עונג וכאב, רווח והפסד, שבח ואשמה, הצלחה וכשלון.

 

img_20191029_071042324

עונג וכאב…מתגלמים גם בקריאה ובכתיבה, הספר הראשון שהבת שלי (הבת שלי!) בחרה לקרוא, כמובן שמכירה היטב 🙂 על קוקו שאנל…

img_20190901_000900773

הצלחה וכשלון… פרס ראשון לסרט שיצרתי 'לונדון' בפסטיבל הראשון שהשתתפתי בו בניו-ג'רזי

img_20190811_175835528

רווח והפסד… ניו-יורק, פרסום וגלובליזציה, העיקר שאני בחצאית שנקנתה כשיצאתי מהמנזר בתאילנד ולבשתי בניו-יורק, בפרימיירה של הסרט 'לונדון' בפסטיבל השני שלי….

img_20191019_154413388-1

שבח ואשמה… איך כיף כשמשבחים וקשה כשמאשימים… אני ובנזוגי שהוא גם צלם הבית בפסטיבל השלישי שלנו. הפעם עם סרט דוקו שיצרנו יחד, הוא הבימאי הרשמי, על אחד האבות שלו, נינו הרמן. וכן טורקיה, בשיא הסערה, כשמפחיד, כשמעורר התנגדות, כש"הם" עושים מעשים שלא יעשו… ואנחנו, ואצלנו…

נכנס בי שד

ערב הבחירות החוזרות נכנס בי שד.

יותר נכון שדה.

מצאתי את עצמי לוקחת מונית לעבודה, מסתחבקת עם הנהג ולא מהססת לתת לו חמישים שקלים.

בחזור נכנסת לבד בספונטאניות לסרט מסחרי עם ג'ניפר לופז, רוכשת כרטיסייה לבית הקולנוע הכי מסחרי שלעיתים נדירות אני פוקדת.

אחרי חצות ואני מזמינה חופשה משפחתית לטורקיה!

למחרת שוטפת כלים מרצוני החופשי!

ולקינוח מחליטה לראשונה בחיי, 43 בואכה 44 להצביע למפלגת העבודה גשר בשביל מירב מיכאלי.

כן כן. מצביעת מרצ-חד"ש-הרשימה המשותפת שאני. שאני עדיין.

ואז עוד מנסה לשכנע את משפחתי וכמה חברות בווטסאפ.

הרי אין אמת. באמת שאין. האם כל זה לא בשורש הלימוד הבודהיסטי? כלומר יש את ארבע האמיתות שאנחנו חייים סביבם בתוכם- יש אי נחת, יש לה שורש, והשורש הוא אנחנו שרוצים רוצים רוצים. רוצים שתהיה אמת ומקום מוגן ובטוח. ואין כזה. אבל האמת השלישית שיש דרך לפצח את כל זה- כי אם נרפה קצת מהלרצות הזה שמנהל אותנו ונראה כמה אי נחת הוא מסב לנו, נגיע. נהיה משוחררים, ניתן לשדים להשתולל ולהפתיע אותנו.

איזה כיף.

עוד הפתעה- משמח אותי ממש לדעת שאני הולכת להצביע למישהי שעשתה שינוי. שעושה שינוי.

ויש לי גם פסקול ליום הזה. פסקול שחברי הטוב, שפגשתי בספסל הלימודים באוניברסיטה לפני עשרים שנה, זמזם לי בזמן ששתל את הרעיון בראשי להצביע לעבודה.

אמרתי לו שאצביע בשבילו וגם כי עוד חברת ילדות- נערות מצביעת העבודה באופן מתמיד והוא אמר לי שלא אצביע בשבילם, שאצביע כי אני רוצה, ואז צצה לי לראש מירב מיכאלי!

וזה הפסקול-

ברוש בביצוע אביתר בנאי– תמיד אני מדברת על חוסר האפשרות להבין את החיים האלו, את הרגע הזה, את אביתר שגדל רחוב וחצי ממני ומה נהיה ממנו, וזה שאנחנו באמת ברושים לבדנו אבל אנחנו נטועים בשדרה, אבל אנחנו לא עצים, אנחנו גמישים, גמישות וחופשיות!

לדבר בשפה שלנו, בכוח שלנו, אבל לא בשביל לשלוט, אלא לאפשר וליצור ולחלום, נכנסה בי שדה! איזה כיף! אינשאללה הרוח הזאת תישאר בי כמה שתרצה, אבל עכשיו היא כאן, יודעת שאולי הכל פשוט פשוט בסדר!

בליל הבחירות הקודמות עשיתי תרגיל ספוקן בסדנא שלמדתי בה.

קראו לזה "עשר סיבות מדוע איילת שקד לא יוצאת לי מהראש" וצילמתי את זה למרות שזה היה רק תרגיל וזה לא יצא מושלם בלשון המעטה רק כי היה לזה פוטנציאל להיות חלק מהסרט שאז רציתי לעשות על הקשר שלנו. כל-כך רציתי, עד ששמתי לב כמה הרצון הזה מסב לי המון אי נחת!

ברק היימן שעשה את הסרט על דב חנין, דיבר על הכיף בלעשות סרט על מישהו שאתה אוהב, שאתה רוצה לעקוב אחריו, וזה בהחלט היה חלק מהקושי לעשות את הסרט על איילת. סרט שלא יקרה, סרט שחלקים ממנו מצויים פה בספוקן סרט.

מי יודע, אולי אעשה סרט על מירב מיכאלי כשאתחיל ללמוד השנה תואר שני באוניברסיטת תל-אביב, בימוי והפקה! אמרתי לכן שהשדה נכנסה בי….

מצורפת תמונה, אני בשחור קלאסי…. עם אהוב ליבי שזכיתי בו. תמונה ששלח לי מנהל הפסטיבל לאחר שבדיון של השאלות ותשובות שהתנהל שם, עניתי לשאלה- למה הסרט הקצר שלנו לונדון צולם בוואן שוט ואני אמרתי כי ככה ידעתי שאיתן יירתם לעשייה.

ואני מצטטת:

This photo made me laugh, especially after the talkback. I like to think this is a recreation of you “asking” Eitan to shoot your movie…

DSC_0005.jpg

 

מה למדתי מהדחיות לסרט הדוקומנטרי שרציתי לעשות על איילת שקד

הכי יפה סיפור משנת 2000 אין לזה ערך ספרותי אבל אולי זה מסביר משהו על ראש הממשלה הבא שלנו. הבאה אחריו…

אמא שלי אומרת שאת הספר הבא אני צריכה להתחיל היום. היום לפני עשרים שנה 29.7.99

אני אומרת שיש מצב שהיא צודקת…. אבל יותר מכך, ואולי לא בסתירה- אין לנו מושג לגבי כלום.

הספר הראשון שלי "בת של רב" נגמר בסביבות מאי 1999 עם מות סבתי.

מה שקרה אחר-כך היה סוג של צונאמי משפחתי קטן, שבין היתר כלל את התאונה שלי.

תאונת דרכים בדרך נמיר. חציתי את הכביש, פגע בי אופנוע, מי יודע אם הקרבה לאיכילוב לא תרמה להצלת חיי.

מה שבטוח הביא לזיהוי מהיר, הייתה העובדה הממש לא מפוענחת (כמו החיים בעצם) (ושאם זה היה סרט היו טוענים שזה דאוס אקס מכינה) – אז ברמזור ממול, היכן שהייתי שרועה על הכביש, עמד אוטובוס מלא בקייטנים שיום קודם סיימתי להיות הרכזת שלהם, ואחד המדריכים מהצוות (שגם היה מתנדב במד"א) זיהה את התיק שלי וירד כדי ללוות אותי באמבולנס ולהודיע לאחי שניהל את אותו מחנה קיץ.

שבוע שהיתי בבית חולים, חודשיים אצל ההורים ובאוקטובר התייצבתי לדירה חדשה (עם חברתי הטובה) ולהמשך לימודי התסריטאות באוניברסיטת תל-אביב כאילו לא קרה כלום.

הייתי פגועת ראש. שיקול הדעת שלי לא היה במיטבו, כאבי הראש היו תכופים, הרצון העז להיות נורמאלית היה כל-כך גדול. אלמנט שליווה אותי המון בחיי.

הכנתי עם בנזוגי סרטונון קטנטן, שיהיה חלק ממשהו גדול יותר בהמשך

עשרים שנה אחר-כך. שלוש חברות טובות מהתקופה ההיא עדיין חברות נפש שלי. הבת של אחי עכשיו עצמה קייטנית באותו מחנה של התנועה הקונסרבטיבית, ואני.

עדיין רוצה להיות נורמלית? מה אני רוצה? איזו שאלה קשה!

בדרך הבודהיסטית (זו שאני תמיד אומרת שהצילה לי את החיים כשנזרקתי לריטריט ב2004) יש סוג של תשובה, אחרי זה שלרצות בכלל זה דבר שמביא לסבל. לרצות להשתחרר. להיות מאושר. לשחרר את האחרים ולהביא לאושרם.

ובמידת מה זאת דרכי.

אבל יש רצונות קטנים/גדולים/יומיומיים עד השחרור המלא. אני בהחלט משיבה לשאלה "מה את עושה?" עובדת בלהיות מאושרת.

זכיתי בעשרים שנה. האם 'ניצלתי' אותם היטב? אני חושבת שכן.

התכוונתי לעשות מסיבת הודיה ולחגוג בגדול את חיי.

אבל א. אני לפני נסיעה של חודש.

ב. בנזוגי אמר ובצדק- שאני חוגגת כל יום.

ג. התכנון היה להקרין שני סרטים שעבדנו עליהם השנה, אבל רק אחד יצא מוצלח, והיינו אמורים להראות עבודה בתהליך על סרט דוקמנטרי שיתעסק בשאלת החברות/לא חברות שלי עם איילת שקד. כן, כן. אם היה אירוע, היא הייתה באה והיינו מצלמים את זה, אבל המסלול אליו היא הלכה ועליו היא צועדת במרץ בשבועות האחרונים יחד עם העובדה שאף קרן/חממה לא חושבת שהסרט שלי מעניין או ברור, הוציאו לי את הרוח מהמפרשים. רק בתחום המפרש הזה.

ד. אחת ההחלטות המעניינות והמפתיעות משנת ה20 שלי היא שאני חוזרת לנקודת ההתחלה בה עצרתי. שזו זכות גדולה ממש! הרי אי אפשר לחזור אחורה בזמן, ותכלס ממש לא הייתי רוצה, ובכל זאת, אני חוזרת לספסלי האוניברסיטה, לחוג לקולנוע, כדי ללמוד לעשות סרטים! לביים. לא מאמינה בכלל ונראה איך זה יתגלגל.

ה. שומרת התרגשות לכך שסרט שלי הולך להיות בפסטיבל בניו-יורק! סרט שהתחיל כמחזה שכתבתי ופיתחתי בחממת המחזאים. צחוק הגורל היה שלא יכולתי להיות נוכחת בערב היחיד שבו הההצגה עלתה כי הייתי בתאילנד! והנה החלטתי לעשותו נגיש לי לתמיד, עכשיו הוא סרט!

 

אז לחיות כל יום מתחוך תחושה של נס, מתוך תחושה של זכות, מתוך חיפוש של דרך החופש והאושר לנו ולכל הסמוכים לנו, והברואים בכלל שמכילים את הפלנטה הזו.

בפארפרזה על אהוד בנאי, שבלב אני כועסת עליו מאז שהופיע בסילואן- אל קודס

"אנחנו כאן אורחים לרגע, הבט סביב, זאת המסיבה שלנו!!!!"

קליפ שעשיתי מתוך ההצגה עם נטלי צוקרמן ארז שעלתה בפסטיבל 100% אומנות 2006

 

האמהות שלי והקשר הפלסטיני

פתאום זה מכה בי.

האמהות שלי. היא כמובן התימה הנוכחת ביותר בשש שנים האחרונות.

האמהות הטובה שלי אגב.

היצירה האחרונה שלי, ההצגה על יעל, הייתה קשורה כמובן באמהות, בגלל שחלקתי עם יעל עשרה ימים ממש לפני שילדתי, חדר בריטריט שתיקה.

ועכשיו כשהדס גלעד המוכשרת והנדיבה (זה כל-כך כיף כשזה בא ביחד, כמו כל מי שמוותר על פרס ספיר לכבוד המאבק על הסרט על לאה צמל) אמרה שהיא תתרום את הספר החדש שלה, הממואר על האמהות, אני נזכרת שוב כמה המשפחה הפלסטינית הזו כל-כך שרוגה באמהות שלי.

למעשה הם היו סוג של מודל להורות. מודל אלטרנטיבי של התמודדות עם הגרוע מכל, כשאומרים לך שלבת שלך יש סרטן.

הכרתי אותם בספטמבר 2012 ממש בתחילת ההריון שלי. אולי זה עזר שידעתי שהאמא היא אחות במקצועה והעיניים שלי נישאו אליה, לא יודעת. אולי כי האב אתאיסט ונשא את בתו בת התשע על כתפיים.

הבת הלכה וחלתה, הלכה וטופלה, ואני הלכתי ותפחתי ממלאת את בטני בבתי.

כמה סבלנות הייתה להם וכוח, גם ראיתי את נוכחות האבא כחזק, כיציב, את האם כשק חבטות (שהזכיר לי אותי כילדה, והיום כמובן אני חווה זאת גם) וזה שזה לגיטימי התפקידים האלו. ובכל זאת על האמא באמת בוכים. לא שבכתה הרבה. וגם מאשימים.

אז עכשיו אני מבינה מדוע גם ההתגייסות הזאת, שהתרחשה כל השנה, כשהבן שלהם היה בכלא, למה זה כואב וקרוב כל-כך, משהו מדמי, נפשי שרוג במשפחה הזו ואעשה בשבילם מה שעושים בשביל הילדים שלנו.

למעשה שוררתי עליהם כאן בפואטרי סלאם אני והכיבוש לא מעניינים אף אחד

ועוד אמשיך לשורר ולכתוב עד שיסתיים הכיבוש המבאס הזה, שלא מרשה לנו להיות ההורים הכי טובים לעצמנו ולזולתנו.

הנה קמפיין שיצרנו לכבודם בהדסטארט.

הוא נקרא סולידאריות תומכת בחופש

זה בסדר אם נפסיד ולא נצליח לעבור את המשוכה של אנשים שיתמכו במשפחה פלסטינית, עוד אחת, שהבן שלה נעצר. הם המשפחה שלי ואני עושה את זה לא משנה למה, כמו שעושים עבור משפחה. כמו להבדיל, אם חלילה וחס, הייתי צריכה את התמיכה הזו עבור בני משפחתי. זה חופש.

משהו שאתה מבין כשאתה מלווה פלסטיני בבית-חולים, כמה חסרה התמיכה והמארג, המאגר המשפחתי הרגיל ואתה הופך להיות המשפחה כמה שאתה יכול, אז גם כאן, בבית המעצר ובכל מקום בו יהיה צורך להיות בנאדם.

בתום ההקרנה שהייתי בה בדוק-אביב, לפני שהסרט על לאה צמל זכה, קמנו בתשואות כשלאה צמל הגיעה. אישה אחת שנעמדה לפניי צעקה למי שלא קם- "קומו בשביל האישה הזאת!"

בדיוק. קומו בשביל המשפחה הזו, המשפחה שלנו.

IMG_1267

שירה בת חצי שנה לערך עם הדוד ובנו בנמל יפו

 

פריז בגיל 43 לראשונה ולבד….

אז אחרי שבגיל 43 החלטתי שבעקבות ההשראה שלי יעל שמחה פזואלו אז גם אני- "אולי אני לא אצליח בסוף אבל אלו חיים יהיו לי כשאנסה" הנה סרטון שלי מדברת עליה

אז ב43 הגעתי לחרמון לראשונה, ופתעל'ה פתאום גם לפאריז. אחרי שעשיתי שני סרטים קצרים, אחד עוד בחדר העריכה אולי שם יישאר, אבל עסקינן בפאריז ולא בחיים שיש לי כשאני מנסה פשוט להיות האדם ששוהה בטרם יחלוף….

פריז- אותה אחת שהייתי שומעת את השיר של יעל נעים כשאני בניו-יורק וחולמת וחולמת… ולא יודעת בכלל על מה. על האייקון המשונה הזה. איזה חלום חברתי, משותף לפריבילגים. חלום של דימויים שמזכיר לי למה חשוב לייצג וכמה שזה כוח. אז כתבתי את הספר הראשון על בית קונסרבטיבי בישראל, אז זה עזר לי? זה מעניין מישהו? אולי אם אעשה על זה סרט… טוב, פריז זה לא יהיה.

אז עכשיו אני בפאריז, עם הספר החדש של דוד גרוסמן שמחבר אותי לחלומות ולכתיבה ולמשפחה ולאמהות ולייצוג של סבתא בעולם הספרות העברית. (עוד דבר שעשיתי בספרי הצנוע) אגב- אחד הדברים שהכי בולטים לי בחופשה העצמאית שלי שכאן אינני אמא. אני רואה את האמהות לילדים צעירים, שלי בת שש, ואני כל-כך שמחה להיות נטולה. כן, לכמה ימים, זו הוויה מופלאה, חלילה וחס, שלא תחלוף מהעולם, ההוויה, אבל בינתיים כן, נהדר.

לקטקומבות היה תור ארוך מידי, וחשבתי שבשביל להתקרב למוות, יש לי את כל החיים. בינתיים בבית קברות מצאתי את סימון דה בובאר שעזרה לי להיות אשה וקראתי פעם שהיא תאהב את כל מי שיאהב אותה, תמיד וזה ניחם אותי. אז נתתי נשיקה, אומנם חיוורת, אבל נתתי, ואת החתול הססגוני בבית הקברות המפואר- שמה כדי להזכיר לי פוסט על ניגודים בפריז ובכלל.

וכן, תמיד נהדר גם להתרחק מהמולדת, וכל מה שזה אומר, גם על כך ציטוט מגרוסמן בהמשך, אבל לדעת שאני בלב של אנשים גם במולדת  של פלסטין, אפילו הגיע אליי מסר משמח משם הבוקר. בסוף הרי כולנו ניקבר זה ליד זו, כמו במונפארנס, אז מה הטעם בכל האיבה הזו, מה?

IMG-20190621-WA0043

יום מענג, קריאה משובחת, הלובר שלא נכנסתי אליו באופק

img_20190622_195723417

שתי סבתות, אולי, יושבות בכיכר הרפובליק היכן שפסל אישה עם הכיתוב- ליברטה (חופש)

img_20190622_192550612

נשבעת שזו הגלידה הכי טעימה, וברור שהכי יפה שטעמתי בחיי

 

 

בענייני איילת שקד אני לפעמים מרגישה כמו נביאה… הנה ספוקן וורד שעשיתי בשבוע שעבר בסיום של סדנה מוצלחת ומומלצת של חבורת ה'פואטרי סלאם' המוכשרת.

שנות העשרים או אנשים שהם אני, שיכולתי להיות, שהם לא אני. ופרידה קטנה משכנה וירטואלית ומוכשרת- טלי לטוביצקי

הספר החדש של יערה שחורי הפתיע/בלבל/סקרן/הסעיר/הרגיע והחמיץ את לבי עוד לכשראיתי את כותרתו.

משהו דומה באיזה אופן קרה לי גם עם הספר הנהדר של ננו שבתאי 'ספר הגברים' וגם עם הסרט הנהדר 'אנשים שהם לא אני', למרות שהיוצרת שלו הדס בן ארויה, בניגוד לשבתאי ושחורי, היא דור מתחתיי.

הסרט אותו היא יצרה עוסק במשולש הקטן של שדרות בן-ציון בו העברתי חמש שנות רווקות, שלמרות שהן חלפו מזמן הותירו בי משקעים, שחשבתי לכתוב עליהם ספר- 'הגבר החמישים' אבל אז לא, ושוב הם מבעבעים אבל אחרת בשנות העשרים הצלול כקרח וממיס את הלב של יערה שחורי.

הרבה את מוצאת עצמך מתלבטת, ופתעל'ה פתאום (כמאמר ליאורה ריבלין דמות האם בסדרה המופתית 'המנצח') החיים מתרחשים לך.

את מתחבטת לכתוב או לא לכתוב, להחמיא אבל מי אני, ואם ניפגש ומה יגידו, ומי בכלל יקרא ולמי בכלל איכפת ומי את, מי את?

את זו שבכל רשימה כבר שבועיים מחפשת מי משכנייך יכתוב על טלי לטוביצקי, חברת רשימות, שכנה יקרה וירטואלית, שכמו שחורי ושבתאי, וודאי פעם התכתבן, בטוח את רצית ממנה משהו, בטח יצירותיכן פורסמו זו לצד זו, או זו לאחר זו, באיזה כתב עת, אולי גם היא ישבה באיזו וועדה שהגשת לה משהו ודחתה, וגם היא כמותן התקדמה לה במשעולי הספרות והאקדמיה, ואת רק את, גם גם את, ולמי איכפת, כי הנה טלי כבר איננה.

וכל המה יגידו, ושנות העשרים שמתחילת 2019 מהדהדות לך בעוצמות, בכל מיני צורות וכמה טוב שיש עוד ספרות ונשים ושמאל, אם יורשה לי, ואת הזכות לומר לא וכן ועל הזין שלי, אפילו שאין. ואיזה מזל שיש פות ומפות שהבודהה הותיר שמצביעות כולן לחופש.

ולא רק בחופש הגדול הכל אני יכול, אלא כל רגע ורגע. ובגיל ארבעים ושלוש להגיע לראשונה לחרמון עם הילדה שלא חלמת שתהיה לך ועדיין את תוהה ויודעת שהיא לא באמת שלך, וכמו אחרונת או ראשונת המעריצות לקחת מן תמונה שאולי תשמח את היוצרת כמו שהיה משמח אותי לראות את ספרי שלי.

ומה שאהוב עלייך- בוודאי תעשה לשכנייך/עמיתיך- נשים אשר העזו לפרוש/לפתוח חלון/להאיר את הפצע ולתת את קולן המתפכח לבנות העשרים שעכשיו ולאלו שהיו/שנכוו/ששרדו ולאלו שיגיעו חזקות ואוהבות יותר.

ושוב מתלבטת אם לפרסם או לא, שעת לילה מאוחרת, ולמי איכפת ומי יקרא, ובכלל לא יצא שהמלצת, וגם לא הספדת כמו שצריך, ותמיד שעטנז, תמיד…

אבל הרי את משנה את שם הבלוג הנטוש שלך לשם החדש. והרי את… ומי אם לא את….

Turn your deadlines into life lines

 

שנות העשרים בחרמון

רשימה שמאוד אהבתי בהארץ שנוגעת באיזו מהות- מה מסתתר מאחורי הקמפיין יהודישראלימני

כשמביטים בסורגים האלו אפשר להרגיש ממה מורכב הכלא שבתוכו אנחנו חיים

אלון עידן

הקמפיין של הימין החדש הוא קמפיין קלאוסטרופובי. החיבור נטול המרווחים של המילים "יהודי", "ישראלי" ו"ימני" יוצר תחושת מחנק. אדם שמביט בשלטים הענקיים ונתקל בהלחמה המשולשת עלול להרגיש שהוא נמחץ בין מושגים. גם אם חשב לתומו שהוא יהודי וישראלי וימני, הוא בכל זאת קיווה שבין היהודי לישראלי יתאפשר לו להיות מדי פעם סתם חובב כדורגל, או שבין הישראלי לימני מותר יהיה לו מדי פעם לצאת, לשתות ולדפוק קצת את הראש. אז זהו, שלא: הימין החדש מודיע לו שבין היהודי לישראלי לימני אין מרווח לשום דבר, הזהויות רותכו זו לזו, אין יציאה, אלו הם חייך.

אבל דווקא לקלאוסטרופוביה הזאת יש כוח. לא פוליטי, אלא א־פוליטי, אנושי. דווקא כשמביטים בסורגים האלו — יהודישראלימני — אפשר להרגיש ממה מורכב הכלא שבתוכו אנחנו חיים. הכלא הזה לא קשור בהכרח לימין החדש. בנט ושקד בסך הכל מספקים רזולוציה איכותית יותר — נניח K4 — שבעזרתה אפשר להבחין במה שלעתים נדמה כבר כבלתי ניתן להבחנה: הקבלה הכמעט מוחלטת של אנשים את המושג "זהות"; האופן האוטומטי שבו הם עוטים על עצמם בגדים שמישהו אחר תפר עבורם; הטבעיות שבה הם לובשים "יהודי", גורבים "ישראלי" או עונדים "ימני", או לחלופין רוכשים את חליפת שלושת החלקים המוכרת — "חילוני", "שמאלני", "ליברלי" (דמיינו שלט "חילונישמאלניליברלי", רק כדי להמחיש את המחנק).

מעניין אם כשאדם מביט בשלטי הענק האלו הוא תוהה בינו לבין עצמו: האם הזהויות האלו הן אכן אני? האם בחרתי בהן בכלל? האם הן נכפו עלי? האם כדי לעמוד בהגדרות שהן דורשות אני נאלץ לבטל חלקים בתוכי? או להוסיף חלקים שלא מתאימים לי? ובכלל, האם להיות אדם במובן העמוק של המילה זה לא אומר דווקא להתנער מזהויות, להשתחרר מהן, להיות חופשי?

 

התשובה היא ככל הנראה לא. ההפך הוא הנכון: את התגברות מה שמכונה "שיח הזהויות" אפשר להבין כהעדפה ברורה לעטות עוד ועוד זהויות, עוד ועוד אפיונים, עוד ועוד הגדרות, עוד ועוד הגבלות, עוד ועוד בגדים — העיקר לא להיוותר עירומים. יותר מאשר האי־נוחות שכרוכה בהכפפה של העצמי למאפיינים זהותיים, האדם חרד מאפשרות של ריקנות, של בדידות.

כך שאת "שיח הזהויות" צריך אולי להבין לא רק כ"שיח" במובן של שיחה, אלא כשיח במובן של צמח עם ענפים רבים שמסתירים את הגוף העירום. "שיח זהויות" לא רק כאוסף של בעיות ומאבקים — מוצדקים יותר או פחות — אלא גם כאפשרות של פתרון. כי יותר משאלות תרבותיות, מעמדיות או סוציו־אקונומיות, העיסוק בזהות עשוי לפתור בעיות קיומיות. החרדה שכרוכה בלעמוד לבד מול העולם כשאתה נטול זהות, נטול הגדרות וללא בגדים; החשש לא להבין מה תכלית הדברים, ומדוע אתה פה, ולמה בעצם שלא תעזוב — לעתים מפחיד יותר מאשר להיאבק עבור דבר מה בעל משמעות מוגדרת ומאפיינים מובהקים.

***

המשמעות היא בלב העניין. יותר נכון היעדרה. אם מות האלוהים ומות האידיאולוגיות הגדולות הותיר את האדם נטול נקודות אחיזה חיצוניות, הרי שכעת הנפש האבודה מבקשת להיעטף על ידי מגוון של זהויות שמגנות עליה מפני האיומים המטפיזיים עתיקי היומין — חרדת המוות וחוסר המשמעות.

ובקפיטליזם כמו בקפיטליזם: כדי למלא את החלל מיד נבנים עבור הצרכן אינספור קניונים או לחלופין חנויות בוטיק של זהויות, והאדם עובר ביניהם, לבד או עם חברים, מודד זהויות, מדי פעם מחליף ביניהן, לעתים משתעשע מול המראה עם זהות קצת פרועה, או בעצם שמרנית, תלוי במצב הרוח, תלוי מה הטרנד.

מהרגע שהאדם מניח על עצמו בגדים שמכסים את ערוותו הקיומית, הוא כבר יעסוק באינספור בעיות נלוות: האם הבגד במידה הנכונה, האם איכות הבד טובה דיו, האם לאחר יש בגד נוח יותר, יפה יותר, יקר יותר. העיסוק הזה — למרות התסכולים והמצוקות שהוא מביא עמו — הוא במידה רבה גם משכך כאבים.

אבל הזהות לא רק יוצקת משמעות, היא גם עשויה להועיל בכל הקשור לסילוק מאבקים פנימיים. זאת משום שכחלק מההיערכות למלחמה החיצונית בזהויות מנוגדות, היא מאגדת חלקים בנפש שלא בהכרח מסתדרים זה עם זה. במילים אחרות, במקום להילחם בעצמך — בחרדות, בדיכאונות, במצבי רוח, במגלומניה, ברגשי נחיתות — הזהות אורזת את כל חלקי הנפש המפורקים, מדביקה אותם זה לזה ושולחת את החייל לחזית. כמו שביבי לימד אותנו: אויב חיצוני, איחוד פנימי.

***

לעתים צריך להיזכר באמת הפשוטה: אדם לא נולד יהודי. ולא נולד ישראלי. ולא נולד ימני. וגם לא שמאלני. וגם לא נוצרי. וגם לא צרפתי. הוא גם לא נולד מזרחי. וגם לא אשכנזי. וגם לא דתי. וגם לא חילוני. כל אלה הם מעין סיסמאות גיוס של צבאות זהות, והפיתוי להתגייס גדול כי ככל שתהיה חייל נאמן יותר, כך תרגיש שייך יותר ומוגן יותר; ומצד שני, ככל שתבקש להיפטר מהמדים ולהשתחרר מהצבא, כך תותקף יותר, תופקר יותר ותיאלץ להלך בגפך תחת השמש היוקדת של מדבר חוסר המשמעות. אבל לעתים עדיף למות מצמא לבד במדבר מאשר למות כיהודישראלימנירושלמילדותיסודיצוגיחידאי.

אמון וחוסר אמון- דברים שלמדתי מהקולנוע הישראלי- פלשתינאי לאחרונה

בין מיינדפולנס ליצירה יש לי עיסוק קטן פעם בשנה בקולנוע ישראלי.

כבר כמעט עשור שהתמזל מזלי ללמד כל שנה סמסטר סתיו לסטודנטים זרים באוניברסיטת בן-גוריון בבאר-שבע.

שם הקורס הוא החברה הישראלית דרך הקולנוע הישראלי ואני נהנית להקרין סרטים, מנסה לגוון לעצמי כל שנה ולראות איך הקולנוע וגם החברה הולכות ומשתנות להם.

השנה הראתי שני סרטים שהעלו על פני השטח תמות שאני עוסקת בהם גם בתרגול הבודהיסטי שלי. אמון וחוסר אמון. והנה כתבתי על זה פעם ממש מזמן כאן בטור האישי שהיה לי פעם.

הראשון היה הסרט עומאר של האני אבו-אסעד. סרט פשוט מצויין בכל רמה אפשרית והנה לא רק אני והתלמידים שלי חשבו כך- ראו ביקורת וגם זאת .

מה שמתגלע בסרט שבאמת עובד מצויין כסרט מותח, מרגש, עצוב ומצחיק הוא חוסר האמון שקיים בתוך החברה הפלשתינאית. חוסר אמון אלו באלו בגלל התוצאה של הכיבוש. מה שנקרא- הכיבוש משחית. אנחנו הישראלים תמיד אומרים שהכיבוש משחית אותנו אבל הסרט מראה שהכיבוש משחית גם את החברה הפלשתינאית בגלל כל סיפורי ההלשנות, המעצרים, הפחד התמידי שהם מצויים בו. חוסר אמון ובטחון בעולם זו הוויה מאוד כואבת ומטלטלת. לא בריאה לנפש ולגוף. למעשה הסיבה שאנשים פונים לדת, לאמונות בדברים מסויימים מגיעה מחוסר האמון הבסיסי הזה בחיים.

לצערי, בשנה האחרונה נתקלתי בעצמי עד כמה סיפורי המעצרים/ההלשנות נוכחים בחברה הפלשתינאית בהקשר של החברה הישראלית המאפשרת למאות נערים להיות כלואים בבתית כלא צבאיים, בעינויים. הם קוראים למשתפי"ם בכלא- ציפורים, וזה לא ייאמן כמה ממוסד זה. בכל כפר כולם יודעים שמתישהו תגיע אליהם עונת המעצרים ואז מתרחש גל כזה כי אי אפשר להיות בכלא בלי למסור איזשהו שם. וכך אוסרים על כל מיני סעיפים וחצי שנה במקרה הטוב עוברת עד שהראשון משתחרר עם קנס וטראומה לכל החיים ועד שהאחרון- בערך שנתיים משתחרר גם הוא.

הבודהה מציע לפתח אמון ברגע הזה, כי האמת שזה באמת הדבר היחיד שבטוח וזמין לנו להתבוננות וגם לשינוי ולצמיחה. עכשיו יורד גשם וקר וזהו זה. מה יהיה אחר-כך? באמת אללה הוא אכבר….

הסרט השני שלמדתי ממנו הוא סרטו של אבי נשר מ2016- החטאים. עוד על חטאים כאן. ורק עכשיו כשאני כותבת רשימה זו, מבינה שממש לא התכוונתי להשוות בין אתם יודעים מה. באמת באמת שלא.

הסרט מבוסס על סיפור אמיתי ומספר סיפור משפחתי שאפשר להזדהות איתו, על אף שמדובר במשפחה שהיא דור שני לשואה. דבר שמאוד עניין את הסטודנטים שלי שמאוד אהבו והתרשמו מהסרט.

סטודנטית אחת האירה את תשומת ליבי, שבעצם התהליך שהדמויות עוברות הוא תהליך של רכישת אמון אלו באלו. שוחחנו על כך שבתקופת השואה, משהו בסיסי שנשבר בעולם, הוא תחושת האמון בבני-אדם, גם בקרובים לך ובדרכים מאוד עדינות הסרט עוסק בזה כחוט השני וזה חלק מכוחו.

IMG-20180708-WA0005

זאת אני, לפני עשרים שנה בדירתי הראשונה באבן גבירול, סטודנטית לקולנוע- שנה ראשונה.